סגנון התפילה והפיוט הנקרא "ספרדי־ירושלמי". הוא למעשה שילוב של כמה מסורות מוזיקליות, שהביאו אִתם יהודים מארצות שונות לירושלים. המסורת הוותיקה ביותר היא זו של יהודֵי ספרד אשר היגרו לטורקיה אחרי גירוש ספרד (1492), ובה חיו מספר דורות עד הגעתם לירושלים.

במהלך חייהם בטורקיה שימרו יהודים אלה את סגנון השירה הספרדי, ובמקביל הושפעו מהמוסיקה הטורקית. כך התגבש סגנון ספרדי־טורקי, שהיה ייחודי ליהודֵי טורקיה בלבד.

עם עלייתם של יהודי טורקיה ארצה, הגיע סגנון שירתם המיוחד לבתי הכנסת בירושלים. בחלוף השנים הצטרפו ליהודי טורקיה שהתגוררו בירושלים העתיקה יהודים מקהילות נוספות: פרס, יוון, בוכרה, מצרים, סוריה ועוד. כל קהילה הביאה עִמה מסורת שירה משלה. בבתי הכנסת השתלבו המסורות השונות אחת בשנייה בתפילות ובשירת הפיוטים, וכך נוצר סגנון "מעורב ירושלמי".

מתוך מגוון המסורות המרכיבות את הסגנון ה"ספרדי־ירושלמי", שתי המסורות הבולטות כיום הן אלו של יהודֵי ספרד־טורקיה ושל יהודֵי חָאלַבּ (סוריה).

המסורת של יהודֵי ספרד־טורקיה בולטת בעיקר בתפילות הימים הנוראים ובשירת הסליחות, ומסורתם של יהודֵי חָאלַבּ בולטת בשבתות ובשאר ימות השנה.