פתיחה

תפילה מזוהה בדרך כלל עם האדם המאמין ועם חיים דתיים. במסורת היהודית היא נאמרת בבית כנסת בזמנים קבועים, כאשר אנשים מתכנסים עבורה, ומתפללים על פי הנוסח הקבוע בספר התפילות היהודי, "סידור התפילה" (או "מחזור התפילה" בימי חג).

אולם האומנם רק דתיים מתפללים? רק בבית כנסת מתפללים? האם יש דרך אחת להתפלל?  

כולנו מכירים את השיר הידוע של עוזי חיטמן "אלוהים שלי, רציתי שתדע", או את שירה של חנה סנש: "אלי אלי, שלא יגמר לעולם...", או של נעמי שמר: "כל שנבקש, לו יהי..." – אלו הן דוגמאות לשירי תפילה עכשוויים שנכתבו על ידי אנשים שאינם מזהים עצמם כדתיים.

וגם בחיינו האישיים: אם אני מבקשת להצליח בבחינה במדעים? או שקבוצת הכדורגל של הכיתה שלי תנצח את הכיתה המקבילה? ולאחר הניצחון כולנו צועקים "יש!"; ואם אני אסירת תודה על חברותיי? כל זה אינו מופיע בסידור התפילה הרשמי, ואינו נאמר בדרך כלל בבית כנסת, ואפילו אינו מכוון במפורש כלפי אלהים. האם ניתן אולי לראות גם בהן תפילות?  

המרכיב הדתי המסורתי של התפילה הוא רק חלק אחד בפאזל, גם אם זהו חלק חשוב. התפילה יכולה להיאמר גם באופן ספונטאני, ללא שימוש בטקסט נתון מראש או בכללים המקובלים של המסורת מבחינת המקום, הזמן וכו'. התפילה היא נדבך חשוב בתרבות שלנו וביצירה היהודית בכל הזמנים. יתירה מזו, לאורך ההיסטוריה יהודים אכן חידשו והוסיפו אינספור תפילות, אישיות, ופיוטים, וחלקם אפילו נכנסו במשך השנים לסידור המקובל.

למעשה, התפילה היא תופעה אנושית אוניברסאלית (כלל-עולמית), והיא מבטאת את כל קשת הרגשות האנושיים, הפחדים, הגעגועים, התקוות, השמחות והכמיהות הגנוזות ביותר. היא באה לידי ביטוי בשלל דרכים: מילוליות, מוזיקליות, גופניות, נפשיות ועוד.

בשיעור שלפנינו נכיר (ונשיר) את השיר של אהוד מנור "כמו תפילה", ובעזרתו נבקש:

1. להכיר את התפילה כתופעה תרבותית, בין-דתית, אוניברסאלית.
2. להכיר את התפילה כחוויה אישית, פנימית, של האדם.
3. לבחון את השפעתה של התפילה על המתפלל.
4. להבחין בין תפילה אישית, ספונטאנית, ובין תפילת קבע.