פרשנות הטקסט

"הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ – זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם". 

זו דרכו של מי שמבחין בבירור בין המרחב והרכוש הפרטיים שלו לבין אלו של אחרים. הוא שומר על המרחב שלו ואינו מצפה ליהנות מרכושם של אחרים. דרך התנהגות זו היא דרך ממוצעת, "בינונית".

עם זאת, יש שסוברים שהתנהגות זו אינה ממוצעת אלא שלילית, "מידת סדום", והיא מעודדת אנוכיות וחוסר רגישות לצרכיו של האחר (עוד על "מידת סדום", ראו להלן).

"שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי – עַם הָאָרֶץ".

זו דרכו של אדם שאינו בקי בדרך התנהגות נאותה בחברה. הוא אינו מבין מהם גבולות או זכות של כל אדם למרחב פרטי או רכוש משלו. בתפיסה זו ניתן למצוא דמיון לגישה הסוציאליסטית ויותר מכך – הקומוניסטית, שעל פיה האדם עובד עבור רווחת הכלל ולא רק עבור עצמו, והרכוש משותף לכולם. דוגמה לכך היא הקיבוצים שקמו במדינת ישראל. הקיבוצים דגלו בשיתוף ברכוש ושאפו להקים חברה חדשה שבה כולם יהיו שווים וחופשיים מניצול. סיסמת הקיבוץ הקלאסי הייתה: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". 
המשנה אינה רואה בחיוב גישה דיפוזית שכזו, ללא גבולות מוגדרים וללא האפשרות לבחור מתי ברצוננו לצאת מעצמנו ולהעניק משלנו לאחר.