פרשנות הטקסט

המדרש מספר משל על אנשים ששטים בספינה ומגלים לתדהמתם שאחד מהם החל לקדוח בה חור. האיש אינו מבין מדוע הם מתערבים במעשיו ומתריס: "מה אכפת לכם", הרי אני קודח רק תחת המקום שלי בספינה! 

הקודח מציג תפיסה אגואיסטית שלפיה הערך העליון הוא טובתו האישית. כל מעשה שיעשה יישפט על ידו כטוב – אם הוא תורם לו, וכרע – אם הוא מזיק לו. תפיסה זו אינה לגיטימית בעיני המדרש, והוא מגחיך אותה.

הרי ברור לכול שאדם ששט בספינה אינו יכול להחליט לקדוח בה חור, מאחר שמעשה זה יגרום לו עצמו ולספינה כולה לטבוע, על כל האנשים שבה. כך גם בנמשל, בספינה של החיים, האדם היחיד אינו חי בבועה משל עצמו ומעשיו משפיעים על הסובבים אותו. הוא נדרש לחשוב על ההשלכות של מעשיו ולא לפעול רק על פי אינטרסים אישיים. החברה מצידה, צריכה לשים לב ולהתריע בפני האדם על הנזק שעלול להיגרם ממעשיו.  

ספר ויקרא עוסק, בין היתר, בחובת האדם להקריב קורבן כדי לכפר על חטאיו. המשל מובא במדרש ויקרא רבה, בהקשר דתי-מוסרי ומתמודד עם שאלתם של משה ואהרן על כעסו של האל על העדה כולה בעקבות חטא שחטא אדם פרטי – קורח: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" בפסוקים, בתגובה לשאלה האל חוזר בו ומעניש את הפרט ואת הקרובים לו בלבד. לעומת זאת, המדרש מעלה טענה שמעשיו של הפרט אכן משפיעים על גורל כולם. יתרה מזאת, כפי שאמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה" – עם ישראל אכן נושא באחריות קולקטיבית למעשי הפרט, וכאשר הפרט טועה בדרכו, העם מחויב להוכיח אותו. 

מי שמתגורר בקרב חברה מושחתת לא יוכל לטעון שאינו אחראי לפשעיה ולגורלה: עליו לפעול לשינוי המצב או להתרחק ממנה. אם הוא נשאר פסיבי וממשיך להשתייך לחברה זו, הרי הוא מזדהה עמה ויהיה שותף לגורלה, גם אם הוא עצמו לא היה שותף פעיל במעשיה.