"בִּשְבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם"?

אחריות: אגי משעול, מרטין בּוּבֶּר ועמנואל לוינס

(א) אגי משעול: אחריות

השיר מובא במדור שיר בדף היחידה ובעמ' 228 בספר הלימוד.

שיר קטן זה של המשוררת הישראלית אגי משעול, פותח בפנינו את שאלת האחריות לטבע ולעולם, ולא רק לבני אדם, אף שהוא משמש כמובן אלגוריה לאחריות באשר היא. וכך היא התבטאה באחד הראיונות עמה: "השיר עוסק בקקטוס הפורח פעם בשנה, אבל זה לא שיר על קקטוס. באותה מידה יכול היה השיר להיות על חתול. השיר עוסק באחריות האישית של כל אחד מאיתנו, בני האדם, לראות דברים." ולשאלה, עד כמה היא רואה עצמה כמשוררת אקולוגית היא משיבה: "צמחים, חיות ומעופפים תמיד נמצאים בשירים שלי, אבל תמיד כסמל למשהו אנושי, לטבע האנושי. שירה פועלת בהמון רבדים וממדים, ולכן אם אכתוב רק על הטבע - יחסר לי ממד..." (ראיון לכתב העת "אקולוגיה וסביבה", 2013)

אפשר לפתוח בלמידה בחברותא, ואחריה לעבור לדיון כיתתי.

אפשר גם להביא תחילה לתלמידים רק את חמש השורות הראשונות (עד למלים "לא ידוע לי"), ולבקש מהם להמשיכו לאור הכותרת. לחילופין, אפשר להביא את השיר במלואו אך ללא הכותרת, ולבקש מהם להציע כותרת משלהם. גילוי הכותרת שהעניקה המחברת מאיר את כל השיר מחדש.

השאלות שכוונו לתלמידים בדף היחידה הן:

  1. מיהו הקקטוס? 
  2. מדוע לדעתכם השיר נקרא "אחריות"?
  3. מה הקשר לדעתכם בין אחריות ובין ראייה?

השיר מזמין אותנו לשאול גם: 

  • מה ההבדל בין מה שרואים או לא רואים בחצר הקדמית לעומת החצר האחורית?
  • מה משמעות העובדה שהמשוררת אינה יודעת את שמו של הקקטוס? מה חשיבות השם בהקשר לאחריות? (הזדמנות לקשר ללימוד על משמעות השם בפרק החמישי.)
  • של מי ה"אחריות" בשיר – של הקקטוס או שלי, ה"רואה"? על מי או על מה אנחנו אחראים, ומי אחראי כלפינו? 
  • מהי "החצר האחורית" שלנו, שבה פורחים "קקטוסים", אולי מדי יום, מבלי שהבחנו בהם? (אפשר להתייחס גם ל"חצר האחורית" שבנפש – מה שמודחק אל שולי התודעה וההתמודדות)
  • ומן הפרטי את הציבורי והגלובלי: מהי "החצר האחורית" של בית הספר, השכונה, העיר (שכונות מצוקה?), של המדינה (יישובי פריפריה, אזורי מגורים של מהגרי עבודה, כגון דרום ת"א?), של העולם המערבי (מדינות העולם השלישי, אפריקה?), ואולי גם ברמה האקולוגית-גלובלית (זיהום אויר, זיהום מים, פגיעה בטבע וכו')?

השיר – בן שורות ספורות – מציג תמונה קטנה, יומיומית, כמעט בנאלית. מה שמעניק לתמונה זו את כוחה היא הכותרת, שהופכת אותה מתמונה קטנה למטאפורה רבת-ערך. השיר מעלה את השאלה, מהם הדברים שאנו רואים באופן טבעי (כי הם גדולים, חזקים, נוכחים וכו'), ומהם הדברים שאנו כנראה מחמיצים, אלו המסתתרים "בחצר האחורית" שלנו. מהי בכלל ראייה? הראייה בשיר היא קודם כל זיהוי קיומי, מתן הכרה. אנו רואים דברים רבים, אך רק מעט מהם אנו "רואים" באמת. מטאפורת החצר קוראת לנו לצאת החוצה מתוך עצמנו, מתוך המוכּר הצפוי והידוע, ולראות גם את מה שאינו נראה. החצר הזו היא החצר של כל אחד מאתנו – הבית, הכיתה, מקום העבודה, הגינה הציבורית וכו'. המרחבים הנסתרים, הזנוחים, הדחויים, אלו שאליהם אנו משליכים (באופן ממשי או מטאפורי) את מי ומה שאיננו רוצים לראות. 

השיר קורא לראייה שמעבר למלים, לציפיות ולהרגלים. מדובר בקקטוס דוקרני (ולא בפרח "מלכותי", ), בדרך כלל הוא מרתיע ומרחיק אותנו בקוציו, איננו יודעים אפילו את שמו (סיבה טובה בדרך כלל לאי-ראייה ולהתעלמות); והנה הקוצים הללו מתגלים כפרחים, לפחות יום אחד בשנה. הפריחה הפתאומית שלו בלתי צפויה – היא מפתיעה אותנו. האם גם קוץ יכול לפרוח? כמה קקטוסים" כאלו נמצאים סביבנו, בדרך כלל בשולי החברה, ומצפים שנראה גם אותם? 

לראות או לא לראות? פנים בידיים, 2017, Cara manos
לרשימה
קריטריון זה מתייחס ל:
רמת הביצוע
שדה חובה
1234
לפתיחת
המחוון