פתיחות בין-דתית ואתגרי החינוך בעת החדשה

בדבריו הזכיר פרום את משמעותו של ערך השוויון בהגות הנאורות, שלא ראתה בו ביטוי נרדף לאחידות וקונפורמיות, אלא לתחושת שייכות והתאחדות עם הזולת והחברה מתוך הכרה בשונות ומתן עצמאות לכל יחיד. סוגיה זו עשויה להתבטא בתחומי חיים שונים, ואחד המרכזיים שבהם הוא ודאי המרחב הדתי והבין-דתי. גם כאן עשויה כל קבוצה להתקיים באופן מבודד ומנותק מאחרות, או לקיים מערכת של קשרי גומלין ותחושת אחדות ושותפות. 

על כך במקורות הבאים (עמ' 156-159 בפרק הלימוד: ערך השונוּת ויחודו של כל אדם), העומדים בסימן היפתחות העולם היהודי לדתות שסביבו על רקע המודרנה.

במקורותינו הקדומים נמצא כידוע מגמות שונות בעד ונגד הבידוד הדתי והתרבותי. מצד אחד, פסוקים כמו "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, 9) או "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג, 28) המציגים את ההתבודדות הלאומית כאידיאל דתי, ומצד שני פסוקים אחרים מציגים ישיבה בדד כזו כסימן של קללה וחורבן: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם ..." (איכה א, 1). כמובן, לא פעם לא היה מדובר בבחירה חופשית ומושכלת בין הדרכים, אלא בהתנהלות והסתגלות לנסיבות בתוך אילוצים שונים בהיסטוריה, כשהבידוד הוכתב ונכפה מבחוץ. הדיון בסוגיה נמשך והולך בספרות חז"ל ואצל הוגי ימי הביניים והעת החדשה. מיותר לציין ששאלה זו עומדת לפתחנו עד עצם היום הזה, והיא מעוררת דילמה שהתשובות ודרכי ההתמודדות עמה רבות ושונות. בחרנו להצביע כאן על האפשרות והפוטנציאל שבהיפתחות (באופנים שונים) על עבר האחר בהקשר הדתי. בתוך כך, ניגע כאן גם בשאלות חינוכיות רחבות (ומשהו על תפקידו היסודי של החינוך בכלל).