פרשנות הטקסט

הסיפור שלפנינו עוסק בהלל הזקן, נשיא הסנהדרין ומנהיגו הרוחני של העם בימי המלך הורדוס. הלל היה ידוע במידותיו הטובות והוא זה שנתן לכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" את מקומו החשוב כתמצית התורה על רגל אחת. בסיפור מנסה איש אנונימי להעמיד במבחן את סבלנותו המפורסמת של הלל כחלק מהתערבות שערך.

הסיפור הוא הראשון מקובץ סיפורים במסכת שבת שעוסקים ביחסו המכבד והסבלני של הלל לאדם שמתריס נגדו או נגד אמונתו. יחסו זה מעומת עם יחסו הקפדני של שמאי. בקובץ מופיעים כמה סיפורים על אנשים שאינם יהודים המבקשים להתגייר אך מגיבים בזלזול או בחוסר הבנה תנאים שונים למהלך. שמאי מתנגד בתוקף, ואילו הלל מקרב אותם על פי בקשתם ומביא אותם בסיומו של מהלך חינוכי למבט אחר וחדש.

קובץ הסיפורים כולו נפתח בהמלצה ערכית לאדם: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". מידת הענווה של הלל עומדת מול הקפדנות – הכעס של שמאי – ולא מול מידת הגאווה. ההנחה היא שהענווה מולידה יחס סבלני לשונה ממני, לסותר את דרכי ואף למי שמנסה להכעיס אותי. האדם הענו אינו מרוכז בעצמו ובצרכיו. הוא מכיר בערכם של אנשים אחרים מלבדו ויתייחס אליהם בכבוד. הוא אינו נעלב משאלות קנטרניות, ואלו יזכו מצידו להתייחסות באורך רוח ובלי כעס.

הסיפור פותח בהתערבות בין שני אנשים: מי שיצליח להוציא את הלל משלוותו ולהביאו לידי כעס יזכה בארבע מאות זוזים, סכום כסף גדול.

אחד האנשים מתגייס למשימה ומנסה להקניט את הלל ולהכעיס אותו בשלל דרכים.

האיש בוחר זמן לא נוח בעליל לביקורו הלא צפוי. ביום שישי, בזמן ההכנות לשבת, עומד האיש מחוץ לביתו של הלל וקורא: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?". הלל, שבדיוק באותו הזמן מתרחץ וחופף את שערו, מפסיק את מעשיו, מתלבש ויוצא אל האיש הקורא לו.

אופן הקריאה מביע זלזול. הרי ידוע לכול היכן גר נשיא הסנהדרין, והשמטת תואר הכבוד הראוי לנשיא צורמת לאוזן.

האיש בוחר לשאול את הלל כמה שאלות שנועדו להקניט אותו. השאלות אינן קשורות לתפקידו של הלל ובוודאי אין זה דחוף לשאול אותן בערב שבת. הן עוסקות בשוני הפיזי של בני עמים שונים. הוא פותח בשאלה על צורת ראשם של בני בבל המוארכת כביצה, וממשיך לתהות על רוחב רגליהם של בני אפריקה ועל עיניהם הטרוטות של בני תדמור. השאלה הראשונה עצמה נועדה במיוחד לערער את שלוותו של הלל, שמוצאו מבבל. יתרה מזאת, האיש אינו שואל את כל שאלותיו ברצף, אלא חוזר וקורא להלל מחוץ לביתו פעם אחר פעם על מנת לשאול בכל פעם שאלה חדשה.

לקראת סיום הסיפור פונה האיש להלל באמירה פוגענית גלויה: "אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל?" ומשנענה בחיוב, הוסיף: "אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל."