פרשנות הטקסט

פרק ג' במסכת בבא קמא עוסק באחריות האדם על עצמו ועל חפציו ברשות הרבים: אדם שמפקיר את חפציו או כל דבר אחר ברשות הרבים והם מסבים נזק – מה אחריותו של האדם? האם הוא חייב לפצות עבור הנזק שנגרם בעקבות החפץ שהשאיר? ומה לגבי אופן התנהלות האדם במרחב? באילו מקרים נבחין כי אדם התנהל באופן לא אחראי וחסר זהירות ולכן נזק שנגרם לאדם אחר יהא באחריותו, ובאילו פעולות אדם צריך לנקוט משנה זהירות לפני שהוא מקיים אותן כדי שלא יזיק לסובבים אותו? בטקסט שבמרכז יחידת לימוד זו עומדות המשניות הראשונות של פרק ג' במסכת בבא קמא העוסקות בשאלות אלו. 

לפני שנפנה ללימוד המשנה, יש להצביע על קשיי השפה שהמשנה עשויה לעורר וכן על הפער ההיסטורי והתרבותי בינינו ובינה (לדוגמה, כיצד מתנהל המרחב הציבורי, מה נהוג לראות ברחוב וכו'). מכאן עולה חשיבות התאמת המשנה לשפת ימינו וקירוב רעיונותיה אלינו, בראש ובראשונה על ידי זיהוי המקבילות הרעיוניות והמשפטיות בימינו לנאמר במשנה. כך נאפשר התייחסות לחידוש ולערך הכלליים והעקרוניים של המשנה (בוודאי בזמן שנערכה, אבל גם בימינו), ולא רק להיבטים הטכניים והפורמליים שבה, שמקצתם השתנו לאורך ההיסטוריה מעצם טיבם, וכיום הם רחוקים מאתנו. 

המשנה הפותחת את הפרק עוסקת במקרה של אדם שהשאיר את כדו ברשות הרבים ובעקבות כך ניזוק אדם אחר. השימוש במושג "חייב" או "פטור"  מעיד על האחריות שמטילים חז"ל על אדם בהתנהלותו בעולם ובמרחב הציבורי. באומרם על אדם שהוא "חייב" הם מתכוונים שהוא נושא באחריות, היה עליו לחשב את צעדיו באופן זהיר יותר. המשנה מדגישה גם שכמובן שמי שהפקיר את רכושו ברשות הרבים אינו יכול לצפות לפיצוי אם רכושו נהרס. גם כאן המשנה רואה את האדם, בעל הרכוש כאחראי למעשיו והוא אינו יכול להטיל את האשמה על עוברי אורח שלא יכלו לצפות את העתיד לקרות ברחוב. 

המשנה עוקבת אחרי מספר מקרים שהמשותף להם היא השאלה מהי מידת אחריותו של האדם במעשיו ובתנהלותו כאשר אדם אחר נפגע מהם. 

ניתן לגזור מספר עקרונות בסיסיים מתוך המשניות שלפנינו. ראשית, אדם לעולם אחראי לשמור על חפציו ברשות הרבים כך שלא יזיקו לאחרים. הוא תמיד יהיה חייב בתשלום פיצויים אם חפציו, או כל דבר אחר השייך לו, פגעו במישהו אחר. מצד שני, חז"ל מדגישים בפנינו שעצם ההליכה ברחוב אינה מחייבת אותנו משנה זהירות ויתר אחריות, שכן "לזה רשות להלך ולזה רשות להלך" אומרת המשנה. כלומר, אנשים חופשיים להתהלך ברחוב מבלי לחשוש שיואשמו בנזק. תאונות קורות והעובדה שלעיתים אנשים מתנגשים או ניזוקים זה מזה אינה תמיד מטילה אשמה על אחד הצדדים. עם זאת, גם בהתהלכות חופשית ברחוב יש פעמים בהם יש צורך בלקיחת אחריות וחישוב צעדנו בזהירות. אם אדם הולך לפני אדם אחר, עליו להזהירו לפני שנעמד בכדי שהוא או רכושו לא יפגעו מהתנגשות לא צפויה. אם לא עשה זאת, יהיה חייב. יתרה מכך, גם דברים שאדם עושה לעצמו, ברשותו, יש לתת את הדעת להשלכותיהם על אנשים אחרים. כך, אדם שמבקע את עציו במרחב הפרטי שלו צריך לשים לב ששבבים לא יפגעו באנשים ברחוב או במרחב פרטי אחר. 

כאמור, המשנה שלפנינו מבוססת על ההכרה העקרונית באחריותו המוסרית והפלילית של אדם למעשיו (או מחדליו) ואף באחריותו למה שהיה בידיו (ומחובתו) למנוע ולא מנע.

בלימוד כאן אין בכוונתנו להיכנס לפרטים המשפטיים של סוגיה זו, אלא בראש ובראשונה להדגיש את סוגיית אחריותו המוסרית והפלילית של אדם למעשיו. כלומר, גם כשאדם לא יזם את פגיעה בזדון  אלא עשה אותה מתוך חוסר זהירות וחוסר תשומת לב, או מתוך עצלות ורצון לשמור על רווח כלשהו – בכל המקרים האלה יהיה האדם "חייב" בתשלום כפיצוי על הנזק שנגרם בגין הפגיעה בזולתו. האדם אחראי למעשיו.