פתיחה

"מי צריך לומר שלום ראשון, זה שעולה או זה שיורד (במדרגות)?" שאלה זו בנימוסים והליכות, המעלה חיוך על שפתינו, בהיותה חלק מאוצר ההומור הישראלי במערכון הידוע של הגשש החיוור ("הכה את המומחה"), עשויה להיות מאוד רצינית, כשהדיון עובר לשאלת זכות הקדימה של נוסעים על הכביש. האם יש כללים ברורים, שעל פיהם נפעל, כשנהגים או נוסעים שונים מבקשים לעבור בדרך צרה, וצריך לקבוע, למי תהיה זכות הקדימה?

אירוע שכזה מתרחש בטקסט שלפנינו, במושגים של עולם התחבורה מלפני כ-2000 שנה. התמונה העולה מן המקור היא של שני גמלים טעוני משא הפוסעים במעלה בית חורון הצר (כביש 443 של היום); ובדומה לכך: שתי אניות הפוגשות זו את זו במעבר נהר צר. ושוב – השאלה הנשאלת היא: למי זכות הקדימה?

הערכים העומדים במתח בסיטואציה זו הם ערכי השלום והאמת. אם נתמקד בערך ה'אמת', הרי ברור שעל הדיינים להכריע, מי מבין שני בעלי הדין הוא הצודק, ובכך לחתור לעשיית 'דין'. במצב כזה, סביר להניח שבסוף ההליך המשפטי שני בעלי הדין לא ייפרדו כידידים, ולא יתקיים 'שלום' ביניהם.

לעומת זאת, אם נתמקד בערך ה'שלום' הרי על הדיינים לשאוף למצב שבו שני בעלי הדין יוותרו זה לזה באופן הדדי ויתפשרו על פתרון ביניים כלשהו. אף אחד לא יקבל את כל מה שהוא רוצה, אבל כנראה שניהם יחושו מסופקים דיים, ואולי אפילו ייפרדו כידידים. במצב הזה, מידת 'הדין' אינה באה לידי ביטוי מלא, ו"האמת המוחלטת" כביכול, אינה נחשפת, אלא ניתנת עדיפות להסכמה ההדדית. בימינו קוראים לפעולה מעין זו גם: גישור.

ניתן לפתוח את השיעור בדיון במריבה שהתרחשה בין תלמידי הכיתה, או מריבה שהם מספרים עליה – ולבחון האם לבסוף פעלו על פי ה'דין' – הצדק היבש, או על פי ה'שלום', הפשרה. כמו כן ניתן לשאול את התלמידים מה היתרונות והחסרונות של כל אחד מהדרכים הללו, ומה עדיף בעיניהם.

הטקסט שלפנינו מציב פסיקה מוסרית-הלכתית-משפטית באשר לדיני זכות קדימה, השואפת להגיע לדין (ערך 'האמת'), אך מכירה בכך שלא בכל מקרה ניתן להגיע לכך, ולכן היא מציבה גם דוגמא מעשית של גישור ופשרה (ערך 'השלום'). רעיון זה של חתירה לדין ולפשרה כאחד, נסמך בפתיחת המקור באופן מדרשי על כפל המלים בפסוק: "״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים, ט"ז, 20). ואולי זו עוד אפשרות להבין את העצה בת ימינו "אל תהיה צודק (דין), תהיה חכם (שלום)".