פרשנות הטקסט

המילים "ליבי במזרח" הפכו לביטוי לגעגועים העזים לארץ ישראל, של אלו שנכספו אליה, אך היו רחוקים ממנה. מקורן של המילים הוא בפיוט "ליבי במזרח" שכתב גדול משוררי תור הזהב בספרד, רבי יהודה הלוי.

הפיוט בנוי למעשה על הנגדות, כשחלקן במתכונת של שאלה ותשובה. הניגודיות מעצימה את תחושת הקריעה של המשורר המתגעגע ממרחקים:

• הניגוד הראשון הוא בין גופו של המשורר, הנמצא בספרד (=במערב), לבין ליבו, הנמצא בארץ ישראל [=במזרח]. כלומר – ההנגדה שבה פותחת היצירה, היא הנגדה חריפה, בין הגוף לבין הרצון והרגש. הנגדה הקיימת ומוכרת במצב של געגועים עזים, ושרבי יהודה הלוי, כאמור, מיטיב לבטא אותה בקצרה. זאת ועוד – מדובר בקושי גיאוגרפי ממשי, שרחוק מעולמנו כיום: המסע מספרד לארץ ישראל, היה מסע קשה ולא-פעם אף מסוכן.
• ההנגדה השנייה היא בין מצבו של רבי יהודה הלוי בארץ מושבו, לבין מצבה של ארץ ישראל, מצב שהוא מתאר באמצעות שאלות – כיצד יוכל לאכול, לשאת ולתת ולנהל את חייו בשגרה, כאשר ארצו מצויה בצרה. ישנן כאן מספר הנגדות: הנגדה בין התנאים הפיסיים, המאפשרים למשורר לזון ולפרנס את עצמו, לבין מצבו הנפשי המביא אותו לידי דאגה מתמדת. הנגדה נוספת היא, בין מצבה המדאיג של ציון, הנתונה תחת שלטון צלבני-נוצרי (=אדום) בעוד המשורר נמצא תחת שלטון מוסלמי (=בכבל ערב). מצב זה, היותו של רבי יהודה הלוי נתין של ארץ מוסלמית, היקשה עליו עוד יותר להגיע לארץ ישראל.

למרות הקשיים הרגשיים והחומריים, רבי יהודה הלוי מסיים את הפיוט בבחירה אישית מאתגרת: הוא עושה זאת שוב על-ידי הנגדה – בין קל לחשוב (=יקר) ובין עושר לחורבות: למרות מצבו הפיסי המשופר בספרד, הוא מעדיף לעזוב את טוב ארץ הולדתו ולהגיע לארץ ישראל הרחוקה והמאתגרת, אפילו כדי לראות בה רק את חורבות בית המקדש (=עפרות דביר נחרב). הסיבה העיקרית היא השורות הראשונות של הפיוט – לאוכל אין טעם ולמעשה כל מעיניו נתונים לארץ ישראל.