פרשנות הטקסט - ואהבת

נתייחס כאן בקצרה לציווי האהבה ומשמעותו.

"וְאָהַבְתָּ ..."

בפשטות אפשר להמיר את לשון המקרא לניסוח בן ימינו: אֱהב את רֵעֲךָ כָּמוֹךָ. אולם האם אפשר לצוות אדם לאהוב את זולתו? וכי רגשות הם בשליטתו המלאה של האדם, וניתנים לציווי? (רמב"ן למשל, בפירושו לתורה, טוען כי מדובר בביטוי של "הפלגה" (הגזמה) שכן אי אפשר לצפות שאדם יאהב את זולתו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו.)

בעניין זה פרשנים רבים התייחסו לצורה החריגה: וְאָהַבְתָּ לְ- (ולא כמקובל: 'ואהבת את'). צורה ייחודית זו חוזרת גם בהמשך אותו פרק בספר ויקרא (י"ט) בציווי נוסף, אשר משלים את ציווי האהבה גם לַגֵּרִים (הזרים) החיים עמנו:

ללמדך כי חובת האהבה אינה לרֵעִים ולקרובים בלבד אלא גם לרחוקים יותר, ובמידה רבה, לכל אדם. וכך פורשה המצווה בידי רבים כנושאת משמעות כלל-אנושית. (וראו על כך עוד להלן.)

האם שינוי לשון זה ("וְאָהַבְתָּ לְ-" לעומת 'ואהבת את') עשוי להצביע גם על הבדל במשמעות?

פרשנים רבים התייחסו לצורה "וְאָהַבְתָּ לְ- " כמבטאת צורת התייחסות והתנהגות לזולת יותר מאשר רגש בלבד (שכאמור, קשה ואולי אף בלתי אפשרי לצוות עליו את האדם). וכך למשל כותב הרמב"ם בהציגו את המצווה ואת פירושה בביטויים התנהגותיים: