קריטריון זה מתייחס ל:
פרשנות
במשנה שלפנינו מתקיים דיון שמביע את המתח בין הצורך לשמירת כוחו ומעמדו של המלך ובין הצורך לרסן את כוחו לטובת עמו, למען בניית חברה מתוקנת השומרת על איכות חיים טובה. המתח הזה מצוי בכל המשניות.
האידאל של בניית חברה מתוקנת מלווה את התפתחות העם מתקופת המקרא עד ימינו.
במשנה מובאות הלכות ומחלוקות של חכמים שונים.
עצם החוק מרסן את כוחו של המלך, מפני שהמלך כפוף לו. לפעמים החוק שומר על מעמדו של המלך, כמו במשנה ב "לא דנים אותו", ולפעמים החוק מרסן את כוחו של המלך באותה משנה עצמה "המלך לא דן". מעניין לעקוב במשנה אחר אותם המקומות שבהם מבצבץ המתח בין ריסון לשמירה.
המשנה המוצגת כאן מחולקת לכמה חלקים עם כותרת לכל חלק על פי התוכן שלו ופרשנות שלנו. הכותרות והפרשנות אינן מופיעות במשנה. הן נוצרו במטרה להקל את הבנתה.
ב. הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ,
לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.
מצד אחד אין למלך סמכות לשפוט, זוהי דרך לרסן את כוחו. ומצד אחר, אין שופטים אותו, הוא חסין מפני מערכת המשפט ואי אפשר להעמידו לדין או לתבוע אותו. המלך אינו מוסר עדות, ואין מעידים נגדו. יש נתק בין מערכת המשפט למלך. אין שופטים אותו גם בשל הסיכון לפגוע בכבודו ובשל היראה ממנו.
בזמן המלכים הראשונים אחד מתפקידי המלך היה לשפוט את העם, כפי שלמדים ממשפט שלמה הידוע. על פי משנה זו המלך מורחק מעשייה משפטית ואין לו סמכויות של עשיית צדק. כוחו המשפטי מוגבל.
בדיון התלמודי על משנה זו, מבארים שמדובר רק על מלכים שאינם מבית דוד, כלומר, מי שאינם יכולים לשפוט הם מלכי ישראל – מלכי יהודה יכולים.
(ראו להלן בדיון בהעמקה).
וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמָנָתוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.
אין מתחתנים עם אלמנת המלך. אפילו מלך אחר אינו יכול לשאת אותה.
רבי יהודה חולק על כך ואומר שמלך יכול להתחתן עם אלמנתו של מלך אחר.
בשם שמירת כוחו ומעמדו של מלך, שומרים על האלמנה של מלך. ריסון הכוח בא לידי ביטוי באיסור של נשיאת אלמנתו של מלך אחר.
רבי יהודה חולק על עמדה זו ומשאיר בידו של המלך את הכוח להחליט האם לשאת לאישה אלמנתו של המלך האחר.
ג. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצֵא,
וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ:
בזמן אבל, כשאחד מקרוביו של המלך מת, הוא אינו יוצא מארמונו, כדי שהעם לא יראה אותו בצערו (פגיעה בכבודו). רבי יהודה חולק על כך ואומר שהמלך יכול להחליט אם הוא רוצה לצאת בזמן לוויית המת (לצעוד אחר מיטת המת).
בזמן מנהגי האבל, כאשר מגישים למלך סעודה ראשונה אחרי הקבורה (המכונה: סעודת הבראה), כל המשתתפים באבל יושבים על הארץ, והמלך יושב על כיסא נמוך מוגבה מהעם.