פרשנות

מכל ה"מועדים לשמחה" מצטיין חג הפורים כחג של משתה ושמחה. גם בחגים שחלה בהם חובת שמחה מהתורה כגון פסח או סוכות ("ושמחת בחגך..."), צומצמה השמחה בעיקר לסעודת החג. לאחר חורבן בית המקדש וצרות הגלות, לאורך ההיסטוריה היהודית היה קשה להוציא את היהודי מחוץ לשגרת היום-יום ותלאות החיים אלא לעתים נדירות (שמחת יום-טוב, שמחת נישואין), וזאת – בעיקר על ידי סממנים חומריים ("אין שמחה אלא בבשר ויין").

ואולם נדמה כי כבר מראשיתו היה חג פורים יום משתה ושמחה במובן הרחב ביותר, והתבטא בשירה, בריקודים, באווירת קרנבל ואפילו במידה לא-מבוטלת של רוח שטות.  

ואכן, מגילת אסתר שנקראת בפורים מתנהלת כבר מראשיתה ולכל  אורכה באווירה של משתאות: "עשה משתה לכל שריו ועבדיו", "וגם ושתי עשתה משתה נשים", "ויבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר" (ובמשתאות אלו נולדה ההצלה), ועד לסוף הטוב: "ועשה אותו יום משתה ושמחה". צביון זה נשמר לאורך מאות ואלפי שנים (כפי שעולה כבר מסוגיות התלמוד המפתחות את חובת השתייה בפורים, מתעדות מעשי השתטות ועוד), גם בתקופות קשות בהיסטוריה היהודית ועד עצם היום הזה.

מצוות השמחה היא המכנה המשותף לכל מצוות פורים, והיא מופיעה כבר עם כניסתו של חודש אדר: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". אכן, השמחה היא המוטיב הבולט ביותר בפרקים האחרונים של המגילה (ח'–ט), ונראה כי כל אחת ממצות חג הפורים נועדה ליצור ולטפח את השמחה בדרכים מגוונות.