הבית הראשון, הוא ה"מדריך" (כלומר פזמון חוזר), הקורא לקבלת פני הכלה בידי דודהּ‏.
מוטיב הכלה והדוד מקורו בשיר השירים, והוא מתפרש בדרך כלל  כיחס שבין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. בפיוט זה רומז המוטיב גם לקבלת השבת (הכלה) בידי עם ישראל (הדוד). ברובד אחד הדוד הוא עם ישראל, הנחשב לבן זוגה של השבת, והוא נקרא לצאת ולהקביל את פני כלתו – השבת.

דימוי השבת לרעיה או לכלה נשען על דברי ר' שמעון בר יוחאי במדרש בראשית רבה (יא, ח) "אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג? אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן זוגך...". ברובד נוסף, בעקבות שיר השירים, הדוד הוא הקב"ה, והכלה היא עם ישראל. ועל פי התפיסה הקבלית הכלה היא השכינה. הביטוי "לכה דודי" לקוח משיר השירים (ז, יב): "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים".

הבתים השני והשלישי עוסקים בקדושת השבת, תוך התייחסות לבריאת העולם ולמעמד הר סיני.

הבתים הבאים, מהרביעי ועד התשיעי עוסקים בתקומתה של ירושלים, תוך אזכורים מילוליים מנבואת הנחמה של ישעיה.

הבית האחרון הוא הקריאה לכלה להיעתר לקריאותיו של הדוד מהבית הראשון. גם כאן השימוש במוטיב הכלה הוא דו־משמעי ומכוון הן לעם ישראל והן לשבת.