"תעודת זהות" לחג

שמות: חג הסיגְד, מלשון: סגידה, השתחוויה, פולחן – יום עבודת ה'. שמו העממי של החג הוא חג ה ֶמ ֶהל ַלה )מלשון תחינה(, והוא נקרא גם עמתה-סו (יום הקיבוץ).

מועד: כ"ט בחשוון – 00 יום אחרי יום הכיפורים )בעבר היה מועד החג בכ"ט בכסלו, אך לאחר רפורמה בלוח השנה של "ביתא ישראל" )כינויים של היהודים באתיופיה( במאה ה-12 הוא הוקדם לחשוון).

מקום: בראש הר גבוה המסמל את הר סיני. כאמור, בישראל כיום מקובל לחגוג את הסיגד בירושלים בטיילת "ארמון הנציב" המשקיפה על הר הבית. טקס נוסף מתקיים בכותל המערבי.

משמעות החג: חידוש הברית בין העם ובין אלוהים, כיבוד וחידוש של מעמד הר סיני וקבלת התורה. זאת בעיקר מתוך רצון להגן על הקהילה ולשמר את זהותה בימים קשים של מלחמות, רדיפות והתבוללות. אופי החג ומנהגיו נקבעו בהשראת העצרת שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים לחידוש הברית בין ישראל ואלוהיו בימי שיבת ציון (מאות 0-6 לפנה"ס).

מנהגים: צום וחזרה בתשובה; טהרה והתחדשות; תפילה ותחינה לישועה מן השמיים; תהלוכה עם ספר התורה מבית הכנסת )מסגיד( אל ראש הר גבוה המסמל את הר סיני; השתחוויה במהלך העלייה; בראש ההר – קיום טקס חידוש הברית; קריאה בפרקים העוסקים בהתגלות של אלוהים למשה בהר סיני וכן פרשת הברכות והקללות מספר ויקרא ועוד )הקסים, חכמי העדה, קוראים בקול רם, והקהל חוזר על המילים הנקראות(; דרשות של הקסים לחיזוק הקהילה ותפילה ל"שנה הבאה בירושלים". בסיום הטקס: קיום סעודת חג לאחדות בקהילה; (בישראל כיום מקובל לחגוג את הסיגד בעיקר באופן סמלי).

"אבות" החג (מתי ועל מה נוסד?): יש מסורות והסברים שונים לחג זה, ביניהם (לפי סדר היסטורי):

א. החג קשור למנהג עתיק שהתקיים בחלק מהכתות בתקופת בית שני, ולפיו יש לחגוג את חידוש ברית סיני מדי שנה. )מקורות לכך ניתן למצוא בספר היובלים )מן הספרים החיצוניים מימי בית שני( ובמגילת סרך היחד (המתאר את אורחות חייהם של בני כת היחד). "ביתא ישראל" שימרו מנהג זה גם לאחר שגלו מארץ ישראל.

ב. החג נקבע בימי הביניים, בראשית המאה ה-6 ,בתום קרבות רבים ועקובים מדם בין הנוצרים והיהודים בחבש. החג נועד להודות לאלוהים על הניסים שעשה לעדה ולציין את סיום יחסי האיבה בין הצדדים.

ג. החג נקבע במאה ה-10 בתקופה של רדיפות קשות של השלטון, ומטרתו הייתה להרחיק את עדת "ביתא ישראל" מהשפעות הנוצרים ומהתבוללות בקרבם.