פרשנות ופענוח הטקסט

ביחידה זו העמדנו זה מול זה שני שירים לט"ו בשבט, המייצגים שתי נקודות מבט שונות למועד זה ולארץ ישראל. כפי שנסביר להלן, אף ששירה של נעמי שמר נכתב שנים רבות אחרי "השקדייה פורחת" של דושמן, הרי הוא מציג נקודת מבט שמתאימה במידה רבה ליהודי הגולה לאורך מאות שנים (וליהדות העולם גם היום), ולכן נציג את הסבר השירים לפי סדר זה.

געגועים לארץ ישראל

"פירות חמישה עשר"

של נעמי שמר, המוכר יותר בשם "שלג על עירי" (כמילות הפתיחה שלו), הוא למעשה שיר לט"ו בשבט, כפי שמעיד שמו. "פירות חמישה עשר"" – הכוונה לפירות היבשים שנוהגים לאכול בט"ו בשבט (= חמישה-עשר בשבט). שם השיר נגזר כנראה מיידיש: "פֵּרוֹת חַמְשוּסֵר" (כלומר: חמישה עשר), ובכך הוא מבטא את נקודת המבט של הגולה. מנהג אכילת הפירות החל בארצות מזרח אירופה ומאוחר יותר התרחב גם לארצות האסלאם. הפירות כללו מינים שונים שארץ ישראל השתבחה בהם (וביניהם פירות משבעת המינים), ומקצתם מוזכרים בשיר: תָּמָר, תְּאֵנָה, חָרוּב, וגם תַּפּוּחַ זָהָב (תפוז).

אכילת הפירות שהגיעו מארץ ישראל ועשו דרך ארוכה לארצות הגולה (לכן היה צורך לייבשם ולשמרם) ביטאה את הגעגועים ואת הקשר הנפשי של יהודי הגולה לארץ ישראל הרחוקה. בארצות אשכנז ייצגו הפירות את ארץ ישראל החמה, לעומת אירופה הקרה. זו גם נקודת המבט של השיר שלפנינו כלפי הארץ.

בשנת 1967 כתבה שמר את השיר למחזמר מסעות בנימין השלישי (בעקבות מחזה של מנדלי מוכר ספרים משנת 1878, כעשור לפני הקונגרס הציוני הראשון), שכולל סאטירה חריפה על חיי היהודים בגולה. עם זאת, נראה שהשיר מבוסס על ניסיונה האישי בתקופת ט"ו בשבט בחוץ לארץ, אולי בעת שהותה בפריז החורפית שנים ספורות קודם לכן, בשנת 1964 (שם גם כתבה בין היתר את שיר הידוע "העיר באפור", המתייחס למעשה אל פריס עצמה ...) בנוסף, משוקעים בשיר ככל הנראה זיכרונות ילדות של שמר, כאשר הצטרפה לאמה (לנסיעת הבראה) לעיר וילנה (חורף 1935) במשך כחצי שנה אצל משפחת האב שנותרה שם (דודתה ברטה, אחות אביה מאיר). כל משפחת האב נספתה בשואה שנים ספורות לאחר מכן. כך – אף על פי שנולדה וגדלה כידוע בארץ, בקבוצת כנרת – נצרבה בשמר מגיל צעיר חוויית החיים בגולה, התוגה והגעגוע העמוק שחשה בהם. על רשמי אותו ביקור התבטאה שמר שנים רבות אחר-כך: "מה זוכרת ילדה בת חמש?", שאלה שמר וענתה: "ילדה בת חמש זוכרת המון". ("וילנה, סיפור משפחתי" (מוסף "סופשבוע" של מעריב, ערב יום השואה תשנ"ו, 1996?)

יוצא אם כן כי העיר ב"שֶלֶג עַל עִירִי" היא אותה עיירה גלותית טיפוסית בסיפורו של מנדלי מוכר-ספרים (המכונה שם בשם הסמלי בטלון, ובולטת בעליבותה), שהתגלגלה בדמיונה של שמר בווילנה של הביקור בילדותה (ואולי כאמור, גם מעט מפריס, שנים ספורות קודם לכן).

(עוד על הרקע הביוגרפי לשיר זה ראו בבלוג "הספרנים" של הספריה הלאומית).

בשיר המשוררת מזדהה עם נקודת המבט של היהודי בגולה, הרואה בפירות שעשו דרך ארוכה מהארץ מעין דרישת שלום, "וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעְגּוּעַי". הדמות הדוברת בשיר היא דמותה של זלדה, האישה המצפה לאהובה בנימין שיחזור ממסעו אפוף המסתורין לארץ ישראל (במחזה "מסעות בנימין השלישי"). יושבת לה נערה באירופה המושלגת והרחוקה, ומתגעגעת לאהובה שהרחיק לארצות החום, ומצפה לשובו עם התמר מארץ ישראל, וכל "פירות חמישה-עשר", שבהם צפונים געגועיה – לאהובהּ ולארץ ישראל. 

ניתן לקרוא את השיר גם כמשל לעם ישראל המצפה לגאולה ומתגעגע לשוב לארץ ישראל (האל מכונה במקרא ובפיוט גם דוֹד, אוהב, ועם ישראל מכונה גם כנסת ישראל, שלפי הפרשנות המסורתית נמשלת לנערה, לדוגמה, בשיר השירים.) 

השיר אפוא אוצר בקרבו רובדי משמעות רבים – בתולדות עם ישראל, במסורת מנהגי ט"ו בשבט, בסיפור הרקע במחזה "מסעות בנימין השלישי" והווי החיים היהודיים בגולה ערב התעוררות הציונות, ובזיכרונותיה האישיים של נעמי שמר עצמה. כל זה נשזר יחד בשיר קסום זה, הנוגע בנימי הנפש.