קריטריון זה מתייחס ל:
פרשנות הטקסט
בפרק א במסכת בבא קמא ניחשף לתמונה מרתקת מחיי היום-יום בעולם העתיק. הפרק כולו קשור לחיים בכפר ובעיר, בעולם שבו הפרנסה מבוססת על גידול בהמות משק ומכירת תוצרת חקלאית בשוק המקומי על ידי החקלאים עצמם.
כדי להבין את הפרק עלינו לדמיין שוק עירוני בעיר קדומה: פירות וירקות מפוזרים על שמיכות הפרושות על הקרקע. מוכרים צועקים בקול את מחיר הקישוא והדלעת. בין הדוכנים מוביל הרועה את כבשיו בחזרה מן המרעה, וסביב בורות המים הסמוכים מתכנסות נשות הכפר ושואבות מים לבישול ולכביסה. השעה היא שעת אחר צהריים, ובתנורי הבישול כבר הבעירו את האש לבישול ארוחת הערב.
עכשיו עצרו, וחִשבו, למשל: מה יקרה אם כבשה החוזרת מן המרעה תחטוף קישוא מדוכן הירקות? מי אשם? האם הרועה שלא שמר כראוי על הצאן שלו, או המוכר שהשאיר את מרכולתו פרושה בדרך לא מוגנת?
ומה נאמר על מצב שבו אדם נופל לאחד הבורות שנחפרו סמוך לרחוב הראשי? על מי הייתה האחריות לשים לב לבור? לאדם שעבר, או לחופר הבור? ומיהו "חופר הבור" החייב בתשלום – האם זה בעל הבור, או אולי הפועל שחפר אותו במיקום בעייתי?
קל לראות שבשינויים קלים שאלות אלו רלוונטיות גם כיום.
אבות ותולדות
כבני אדם החיים בחברה, נוצרים מצבים של גרימת נזק זה לזה: בעבודה, ברחוב, בין שכנים, בבית הספר ועוד. כאשר נפגע רכושו של אדם, הוא מצפה שהאחראי לגרימת הנזק יפצה אותו בכסף על הנזק שגרם.
המשנה עוסקת בארבעה אבות הנזיקין – הם ארבעת הדגמים הבסיסיים של דרכי הנזק שבהן רכושו של אדם מזיק לגופו או לרכושו של חברו, המופיעים במקרא (בספר שמות כא-כב). ככלל, על האדם מוטלת האחריות לשלם עבור נזקים אלו. גבולות האחריות וגובה הפיצוי נגזרים מיכולת האדם לחזות מראש או למנוע את הנזק.
אַרְבָּעָה אֲבוֹתעקרונות, סוגים עיקריים של נְזִיקִיםנזקים:
הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה(הַמַּרְעֶה/רועה בהמות) נזק באמצעות רעיית צאן או בקר וְהַהֶבְעֵרבעירה, נזק מאש .
שור נוגח או דורס; בור ברשות הרבים המסכן עוברי אורח בנפילה; בהמות (ובעלי חיים בכלל) האוכלות תבואה שאינה שייכת לבעליהן (בלשון המשנה: "מבעה"); אש שהבעיר אדם, היוצאת מכלל שליטה ("הבער") – מקורם של ארבעת סוגי הנזק נלמד מפרשיות שונות שדנות בנזקים בספר שמות בפרשת משפטים (בפרקים כא-כב.)
ארבעת הדגמים הבסיסיים האלה נקראים אבות, ומהם גוזרים תולדות – כלומר נזקים הדומים לאופן שבו דגמי הבסיס מזיקים. אבות הנזיקין הם הבסיס לחשיבה של המשפט העברי הקדום בסוגיות של נזקי רכוש, ודרך השוואה אליהם בנו חכמי התלמוד וחכמי ההלכה מערכת מסועפת ורחבה של חשיבה הלכתית בדיני נזיקין.
ההבדלים בין סוגי הנזק
המשנה מפרטת מדוע חשוב לציין את ארבעת סוגי הנזק המוזכרים במשנה (ולפניה במקרא), שאף לא אחד מהם מיותר למטרתנו.
היא מדגישה את השוני בין סוגי הנזק, "לא הרי… כהרי", ואת העובדה שגם אם היינו יודעים על דיניו של אחד מהם, לא היינו מסיקים ולומדים ממנו על המקרים האחרים, מכיוון שהשוני ביניהם הוא גדול. לכן יש למנות את כולם ולדון בכל מקרה לגופו.
לֹא הֲרֵיאינו דומה הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה,
וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר.
וְלֹא זֶה וָזֶההשור והמבעה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּיםשהן חיות,
כַּהֲרֵי הָאֵשׁה"הבער" שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים.
וְלֹא זֶה וָזֶההשור והמבעה והאש שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיקהם נזקים ניידים, מזיקים בתנועה,
כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.
השור והפרה היו בהמות בית מצויות בעת העתיקה, ששימשו לחרישה, למשא, לייצור חלב וגם כבשר לאכילה. לכן, גידולן היה שכיח, ובתנאים שבהם בהמות המשק רועות בסביבת הבית, נזקים שנגרמו על ידי חיות כאלו היו מצויים מאוד.
השור מאופיין בשלוש צורות היזק שונות:
זאת, בשונה מן הבהמות המכונות "צאן" (כבשים ועיזים) אשר מזיקות בעיקר באכילתן, ולא בגופן.
נזקי ה"שן" וה"רגל" הם נזקים שכיחים ונוצרים כתופעת לוואי של תפקודו היום-יומי של בעל החיים: אכילה או הליכה, ואילו שור הנוגח בקרניו מתנהג בתוקפנות ומתכוון להזיק.
דוגמה אפשרית לסוג נזק זה כיום היא כלב שהתנהג בתוקפנות ונשך עובר אורח ברחוב.
בעקבות ריבוי מקרי תקיפות של כלבים חוקקה הכנסת תוספת מיוחדת לדיני הנזיקין במדינת ישראל שעוסקת בהיזק על ידי כלב.
בעל חיים שבדרך כלל אינו נוהג בתוקפנות נקרא "שור תם". במקרה שבעל חיים כזה נהג בתוקפנות והזיק, הבעלים של בעל החיים ישלם רק מחצית מהנזק שנגרם.
אם בעל החיים מורגל להתנהג בתוקפנות, הוא נקרא "שור מועד" ובמקרה זה על הבעלים שלו לשלם את מלוא הנזק.