"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"

יש להניח שהתלמידים מכירים את המקורות המובאים בעמ' 116-117 (ר' עקיבא, הלל) מלימודיהם בשנים קודמות, ולכן אפשר לקצר בהם ברמת הבנת הנקרא, ולהדגיש בעיקר את ההיבטים החדשים ונקודות ההעמקה שעולים כאן (פרשנות שונות של הפסוק, ניתוח הבדלי הגישות, המופעים של המצווה בדתות השונות, ניתוח אגדת הלל כדילמה וכד').

להלן נתייחס בקצרה לעיקרי הדברים.

"כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה"

חלק חשוב בפרק (עמ' 116 ואילך) מוקדש לבירור ציווי מקראי זה, שנתפס במסורת כידוע בתור "כלל גדול בתורה", ועשוי להוות אחד הביטויים המובהקים בתרבות היהודית (ובעקבותיה, גם בנצרות ובאסלם) לערכי כבוד האדם. למעשה, הדבר תלוי במידה רבה בדרך הפרשנות של הפסוק.

המחלוקת בין ר' עקיבא ובן-עזאי לגבי השאלה, מהו "הכלל הגדול בתורה", חושפת לכאורה ויכוח יסודי – היכן נמצא הבסיס, "הכלל הגדול", של מערכת החוקים והנורמות החברתיות. האם היא נמצאת בסיפור אדם הראשון ובקשר המחייב שבין כל "תולדותיו" (צאצאיו, כל "בני האדם") – כטענת בן-עזאי (תפיסה אוניברסאלית יותר), או בסיפורו של עם ישראל ומצוות האהבה והאחווה שבהן צווה – כדעת ר' עקיבא (תפיסה פרטיקולארית יותר).

לפי פרשנות זו, הכלל "ואהבת לרעך כמוך" חל על הקרובים אלינו בלבד (חברים, משפחה, שכנים, בני העם), וביחס אליהם הוא מחייב רגש חזק של אהבה. כיוון פרשני כזה מסתמן בדבריהם של הוגים רבים בתולדות היצירה היהודית, בהם הרמב"ם המצוטט בפרק (עמ' 119). פרשנות מצמצמת זאת עשויה להיות מוסברת גם על רקע המציאות החברתית הקשה של יהודים שחיו כמיעוט נרדף בארצות מושבם במשך אלפי שנים.

מנגד, פרשנים שונים, בעיקר בעת החדשה, ייחסו גם לאמרתו של ר' עקיבא את המשמעות האוניברסאלית העולה לכאורה בדברי בן-עזאי. דוגמא בולטת לפרשנות כזו בדברי הפילוסוף היהודי-איטלקי, ר' אליהו בן אמוזג (1823 - 1900) (עמ' 120).

ראוי להתעכב על דרך פרשנותו של בן אמוזג  לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בספרו "ישראל והאנושות" (שם הספר עצמו מבטא כמובן את התפיסה כולה). כיצד אפוא הפך בן אמוזג את "רעך" לכל אדם?