הרחבה בין-תחומית: לימוד תנועתי

על הגוף, התנועה והנפש במקורות ישראל

במזמור תהילים (פרק לה, 10) נאמר "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ..." ביחס לשבחו של האל, שמתבטא בכל אחד מאיברי הגוף ("כל"). בקבלה וחסידות פירשו את הרישא של הפסוק כמבטא את ערכו של הגוף ואת ערכה של התנועה בכל עשייה בעלת משמעות של האדם, וכמפתח לצמיחה רוחנית. ספר הזוהר (פרשת פנחס, דף רי"ח) עומד על חשיבותו של ה"נִעְנוּעַ" בשעת לימוד תורה (וכך בתפילה): "שֶׁכְּשֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתְנַעְנְעִים לְכָאן וּלְכָאן", כך שהגוף שותף מלא וחלק בלתי נפרד מהלימוד העיוני (וכך ביחס לתפילה). ובעת החדשה הראי"ה קוק אף עמד על הצורך בחידוש דגש זה עם התחיה הלאומית בארץ: "(בגלות) התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית... עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית" (אורות התחיה, אורות, פרק לג), והוא אף קורא לבני דורו ל"תשובה גופנית". גם הוגי ציונות נוספים (דוגמת נורדאו, ואף הרצל עצמו) ראו חשיבות רבה בטיפוח ממד זה בתחייה הלאומית. ובימינו – בהתאמה מפתיעה לדברים הנ"ל – גם בפדגוגיה החדשנית ניתן דגש מיוחד על פיתוח מיומנויות גופניות ומיומנויות רגשיות-חברתיות (שחלקן קשורות במישרין לאלו הגופניות) כחלק חשוב מתהליך הלמידה (הקוגניטיבי) ומטרותיה.