כיצד לומדים אגדה?

"מעשי חכמים" הם סוגה מובחנת של סיפורים ואגדות בתוך מכלול ספרות חז"ל. (רקע קצר על ספרות חז"ל בכללה ראו במושגים.)

 

גיבוריהם של מעשים אלו הם חכמי המשנה והתלמוד, והסיפורים מציגים אירועים בחייהם (אמיתיים או משולבים ביסוד בדיוני) בדרך כלל מתוך מטרה חינוכית.

סיפורים רבים נסובים בעיקר סביב שאלות מוסריות, דתיות וערכיות העולות בין אדם לעצמו ולסביבתו הקרובה: משפחתו, אשתו, ילדיו, חבריו ללימודים, רבותיו ותלמידיו, שכניו וכיו"ב. 

מן הסיפורים אפשר ללמוד על המציאות הריאלית והחברתית שבה חיו ועל עולמם הפנימי כיחידים, ולעמוד מתוך כך על דילמות קיומיות ואמיתות אוניברסאליות העולות מהם.

קריאה זהירה ומדוקדקת בסיפורים ובדרך עיצובם חושפת רבדים שונים של עומק ומשמעות.

 

אכן, חז"ל דיברו רבות בשבח לימוד האגדה ותרומתה להתפתחות האדם. בין היתר (ותוך השוואה לתחומים אחרים של לימוד תורה) אמרו כי "פנים שוחקות לאגדה" (פסיקתא דרב כהנא, י"ב), כלומר – האגדה חושפת כביכול את פניו השוחקות (המחייכות) של האל, ומעוררת גם באדם שמחה ולבו נפתח ונמשך אליה. יתירה מזו, האגדה נתפסת לא רק כסיפור עלילה של גיבוריה, אלא כביטוי של אמיתות קיומיות אוניברסאליות: ' "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת, הַנִּשְׁמָעֹות בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם.' (מדרש מכילתא, פרשת בְּשַׁלַּח)

 

בעניין זה חשוב להזכיר את החלוקה המקובלת של ספרות חז"ל לשני חלקים: הלכה (= הצד המעשי של התורה) ואגדה (= כל מה שאינו הלכה, הצד הסיפורי, המילולי, הרעיוני והמחשבתי של התורה). (ראו להלן הצעה לדיון ביצירת אומנות "הלכה ואגדה". וראו על ההבחנה ביתר הרחבה ביחידת הלימוד באתר זה, "הלכה ואגדה – שני פנים של המדרש והחיים".

בעניין זה ראוי להביא בקצרה דברים שאמר ביאליק (באייר תרצ"ד, 1934) על ערך לימוד האגדה בימינו, ועל טיבה הסיפורי. הוא עומד על כך שהמילה במקורה העברי נכתבה בה', הַגָּדָה.