דיון מסכם במליאה

אף ששירו של אביהו מדינה נתפס בדרך כלל כפזמון פופולארי בלבד, העיון בו מלמד שיש בו יותר מכך. גם הלחן והקצב הסוחף של השיר עשוי להאפיל על הניגוד שבינו ובין מילותיו, ובעיקר על הסיפור הטראגי והאמירה המורכבת שמסתתרים מאחוריהן. 

ישנו פער מפתיע בין הציפייה שהשיר מעורר בתחילתו ("לו הייתי בר מזל ... ") לגבי משמעות הציפייה האידיאלית "להיות אדם", ובין הפירוט שבא בהמשך – שרובו על דרך השלילה, ומתייחס לדברים פרוזאיים, כמעט סתמיים (בלי קנסות, בלי חובות, בלי רעש). ללמדך כי האידיאל הנשגב "להיות אדם" נמדד – לפי השיר – בסופו של דבר במציאות, בדברים פשוטים ויום-יומיים, כמעט בנאליים. ועדיין, בדברים אלו משתקפים ערכים יסודיים בחיי אדם, כגון: חירות, כבוד, אהבה, שלווה ומשמעות. הנוכחות המפורשת והמרומזת של אדם הראשון בשיר מוסיפה לו גם היא עומק קיומי והגותי.     
השיר כתוב כמעין בקשה או תפילה, ומתכתב עם סיפור אדם הראשון בגן עדן. מתוך הלימוד ובעזרת השאלות יכולתם לזהות בשיר הנגדה בין דמות הדובר בשיר, המתאר את עצמו במלים "אני סתם בן אדם" (בצירוף שלל מאפיינים), ובין דמות האדם שעליה הוא חולם, אשר מתקשרת בשיר במידה רבה אל דמות אדם הראשון בגן עדן: "הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת אָדָם". 

שימו לב כי בסוף השיר אף מודגש כי בניגוד לאדם הראשון, הדובר אינו רוצה לגעת ב"עץ הדעת", ובכך יוכל חסוך לעצמו את ה"צער" שבא לעולם בעקבות חטא אדם הראשון (השוו לסיפור בבראשית פרק ג'). מבחינה זו, יש כאן שאיפה לחזור למצב הראשוני בגן עדן, קדם-חטא וקדם-חברה. זהו מתח מוּבְנֶה, כמעט הכרחי, בין המצב האנושי הנתון, הריאלי, המסובך והמסוכסך, ובין מעין דמות של אדם אידיאלי, כמעט אוטופי. בכך הופך השיר למעין מדרש אישי על אדם ועל נפילתו (וכאן כמובן חשובות גם נסיבות חייו של ארגוב, שעבורו נכתב השיר), ובתוך כך גם מעין כתב מחאה (גם פוליטי) ואפילו זעקה קיומית על המצב האנושי המודרני בכלל.