פרשנות ופענוח הטקסט

ראש השנה הוא חג עתיק שמקורו בתורה. למרות זאת, גם חיפוש מעמיק בתנ"ך לא יביא אותנו לקרוא על חג בשם "ראש השנה" משום שחג כזה אינו קיים במקרא: ראש השנה קרוי בתנ"ך בשמות יום זיכרון, יום תרועה או יום זיכרון תרועה. התאריך בו הוא נחוג הוא א' בתשרי, ואילו החג אותו אנו חוגגים נמשך יומיים המצטרפים ליום חג אחד ארוך, אותו קבעו חכמי המשנה מאוחר יותר. חכמים קבעו מספר ראשי שנים לעניינים שונים (שהמפורסם בהם הוא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות) ראש השנה לשנים הוא א' בתשרי, שבתקופת המקרא לא נחוג כראש השנה, שכן השנה החלה אז בחודש הראשון, הוא ניסן.

מהותו המקראית של החג אינה בהירה, וחז"ל קבעו את מהות היום במשנה ובהמשך בתלמוד, במסכת ראש השנה. תוך למידה מעמיקה של פסוקים והשוואתם, וכפי הנראה מתוך מסורות קדומות שעברו מדור לדור, עיצבו חכמים חג שעיקרו המלכת אלוהים למלך באמצעות תקיעת שופר. יום זה פותח את עשרת ימי התשובה בהם, על-פי המסורת, נידון האדם על מעשיו. ימים אלו מוקדשים לבחינת מעשיו של האדם, ולחזרה ממעשיו הרעים: מושג דתי שהורחב ברבות השנים למושג כללי-אנושי של חשבון נפש. 

כאמור, התנ"ך קובע כי החג הוא "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כ"ג, פסוק כ"ד) וכן "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר, כ"ט, פסוק א'). כלומר: בחג זה יש להריע. מהפסוק בתהילים: "תִקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַּגֵּנוּ" הסיקו חכמים כי הכוונה לתקיעה בשופר.