פרשנות הטקסט

משנה ח' בפרק ד' במסכת תענית עוסקת בתאריך חמישה עשר באב. ראשית משווה רבן גמליאל בין חשיבותו ומשמעותו של יום הכיפורים - מועד ידוע וקדוש במיוחד בלוח השנה העברי, לבין חשיבותו ומשמעותו של ט"ו באב. הוא מבהיר לנו שימים אלו מקבילים בשמחה שבה חגגו אותם.

לפני שנפנה ללימוד המשנה, נעיין קודם ברקע ליצירת החג, ומכך נבין את הטעמים למנהגים השונים בו. ברקע המשנה נמצא סיפור 'פילגש בגבעה' (שופטים י"ט- כ"א), אשר בעקבותיו הוטל חרם על בני שבט בנימין. כחלק מהחרם נשבעו שבטי ישראל כי לא יתחתנו עם שבט בנימין, ולכן הייתה סכנה ממשית ששבט בנימין יתנתק מעם ישראל מכיוון שלא יוכל להתערבב עם שאר השבטים בקשרי נישואין. כאשר הבינו את חומרת השבועה ניסו שבטי ישראל למצוא פתרון בכדי להחזיר את שבט בנימין לקהל עם ישראל. הגמרא במסכת תענית מסבירה לנו כי ט"ו באב הוא התאריך בו "הותר בו שבט בנימין לבוא בקהל". שבטי ישראל קבעו כי ההגבלה נועדה רק לאנשים שנשבעו שלא יתנו בנותיהן לבנימין, אך לא נאסר על בני שבט בנימין לקחת להם נשים משאר השבטים. הדרך בה מימשו פרשנות מקלה זו, כפי שמתואר בספר שופטים, הוא שבני בנימין קבלו הנחיה להגיע אל החג שהתקיים בט"ו באב בשילֹה ולארוב לנשים שיצאו לחולל בכרמים. בני בנימין עשו זאת ולמעשה חטפו נשים משבטים אחרים וחזרו איתן לביתם. כך יכלו לטעון שבני השבטים האחרים לא נתנו להם את בנותיהם ולכן לא עברו על השבועה שלהם. כך חזר שבט בנימין לקשרי נישואין סדירים עם שאר השבטים.