קריטריון זה מתייחס ל:
פרשנות הטקסט
(משלי א' 8)
הרמב"ן פותח בפסוק מספר משלי, כהקדמה לדברי המוסר והעצה שהוא עומד למסור לבנו. מטרתו של הרמב"ן באיגרת זו היא לכוון את בנו לסגל לעצמו התנהגות ראויה ומוסרית כלפי האל וכלפי בני האדם. האיגרת, כפי שהיא מובאת כאן, כוללת שני חלקים עיקריים:
חלק א: הימנעות מן הכעס באמצעות דיבור בנחת ואימוץ מידות הענווה ויראת השם
חלק ב: הנחיות מעשיות כיצד להשיג את המידות הטובות
חלק א: הימנעות מן הכעס באמצעות דיבור בנחת ואימוץ מידות הענווה ויראת השם
לשון הרמב"ן
פירוש דבריו
תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם... שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת י"א 10).
הרגל את עצמך לדבר תמיד בצורה רגועה ונינוחה לכל אדם ובכל זמן. התנהגות רגועה מתוך החלטה ותרגול תציל אותך ממידת הכעס שעלולה לגרום לך ולסביבתך נזק. הרמב"ן מדגיש כאן כי הדיבור הוא ביטוי של מצב נפשי ולכן הדיבור הרגוע לכל אדם מלמד על מצב נפשי רגוע של הדובר. וכמו כן, הדיבור הרגוע משפיע לטובה על מצבו הנפשי של הדובר.
וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל המִדּוֹת הטוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'" (משלי כ"ב 4).
הימנעות מכעס מובילה למידת הענווה. הכעס נובע פעמים רבות מהשתלטות האגו שלנו. לכן אומר הרמב"ן כי אם נצליח להימנע מכעס, נשלוט בתגובותינו, ובכך אנחנו קונים את מידת הענווה. אפשרות אחרת שאולי נרמזת כאן היא שקניית מידת הענווה יכולה להציל אותנו מן הכעס. הפסוק המצוטט ממשלי מבהיר שאת יראת ה' אפשר להשיג דרך הענווה.
לשון הרמב"ן
פירוש דבריו
וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ... וּבַמִּדוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ הַמָּגִיעךָ...
על פי הרמב"ן, הענווה וההכרה במקומו של האדם בעולם מובילות ליראת ה'. מהי הענווה שעליה מדבר הרמב"ן? אין הכוונה שהאדם יהיה שפל ובזוי, אלא שהאדם לא ירדוף אחר הכבוד ולא ייתן לאגו להדריך את מעשיו. הענווה כאן היא ההבנה באפסותו של האדם לעומת עוצמתו של היקום, וההבנה כי יש משהו שהוא גדול מן האדם. על פי הרמב"ן, ההבנה כי האל ברא את העולם מסייעת לאדם להגיע למידת היראה והענווה, להימנע מן הכעס ומן הגאווה ולהיות שמח בחלקו.
נִמְצָא כִּי הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפֵּל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.
כולם שווים לפני האל, כי כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים וגם ההבדלים הנראים לעינינו בין עשירים לעניים ובין מכובדים לשפלים הם הבדלים למראית עין, שכן דברים יכולים בקלות להשתנות, ועל פי אמונתו של הרמב"ן, בכוחו של האל לחולל שינויים אלה.
חלק ב: הנחיות מעשיות כיצד להשיג את המידות הטובות
העצות המעשיות המובילות למידת הענווה משלבות כמה תחומים:
לשון הרמב"ן
פירוש דבריו
כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת,
הדיבור בנחת משפיע על נפש האדם ואף מלמד על מצבו הנפשי, שבו האדם מתגבר על הכעס ורוכש את מידת הענווה.
וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה,
ראש כפוף ועיניים מושפלות הן מחוות חיצוניות, גופניות, אך הן מעידות על התנהלות צנועה וענוותנית. ומזכירות לאדם את מקומו בעולם. אך בניגוד לאדם שפל או כנוע, הלב של האדם העניו פונה כלפי מעלה, על פי הרמב"ן, אל אלוהיו.
וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ.
ההבטה בפניו של אדם, כאשר אנו משוחחים עימו נתפסת בעינינו כתקשורת בסיסית ומנומסת, אך הרמב"ן רואה בה גם עזות מצח והתרסה. הרמב"ן מתכוון ככל הנראה להרגיל את האדם לא להביט בפני אדם, כתרגיל נוסף לרכישת מידת הענווה.
וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ.
עלינו להתייחס לכל אדם כמי שהוא חשוב וגדול מאיתנו, על מנת לכבדו ולתרגל את מידת הענווה שבנו.
לשון הרמב"ן
פירוש דבריו
וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד...
גם אם כלפי חוץ נראה שאתה עשיר או חכם מן האדם שמולך, עליך לזכור כי יש דברים נסתרים שאינך יודע, וייתכן כי הוא אדם טוב והגון יותר ממך.
וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם.
אל תתנשא על אף אדם.
וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
יש להשיב לכל אדם ברוגע ובנחת, מתוך ענווה, כפי שמשיבים לאדם חשוב מאיתנו.
וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד [כל זמן] אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ.
לימוד התורה מלמד את האדם כיצד לנהוג כלפי הזולת. למשל, מצוות "ואהבת לרעך כמוך","ואהבת את הגר", "הוכח תוכיח את עמיתך" ועוד, מחנכות אותנו לקבל את השונה והחלש, לאהוב את הָרֵעַ ולראות בו את מעלותיו.
לשון הרמב"ן
פירוש דבריו
וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ.
הלימוד, כאמור, אינו עיוני בלבד אלא מטרתו להביא לידי מעשה. ולכן, גם אם למדת את הדברים שוב ושוב, עליך לשאוף לקיימם באופן מעשי. הלימוד עצמו מביא את האדם לידי ענווה הן במישור הלימודי (כמה איני יודע...) וגם במישור המעשי (כמה רחוק אני מה"אני האידיאלי").
וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה...
עליך לחפש במעשיך, לערוך חשבון נפש תמידי. חשבון הנפש שם את האדם תמיד בכוננות ובמודעות למעשיו ובשאיפה לשיפור.
תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ...
כדרכן של עצות טובות הן דורשות הפנמה ועיבוד עד שיהפכו חלק ממך. קריאה יום-יומית באיגרת מאפשרת תזכורת תמידית לדרך החיים הנכונה, ואיך יש להתנהג. רק שינון הדברים יכול להוביל להפנמה ולשינוי התנהגות.