קריטריון זה מתייחס ל:
ט"ו בשבט - חג ההשתרשות או חג הגעגוע?
ד"ר אילון אידלשטיין
ט"ו בשבט מוכר לנו יפה כחג של נטיעות האילן, "כך הולכים השותלים", אנו שרים לילדינו ויוצאים עמם החוצה למרחב לנטוע עוד עץ באדמת ארץ ישראל (איפה שנשאר בה עוד מקום לכך). הדימוי והפעולה של נטיעת העץ מסמלים עבורנו יפה את הזיקה ואת ההשתרשות העברית בקרקע הארץ. היה זה המחנך צבי יעבץ מזיכרון יעקב שיצא, בשנת 1890 עם תלמידיו, לנטיעת ט"ו בשבט חגיגית ראשונה, ובעקבות נטיעות חגיגיות נוספות שנערכו במושבות בארץ ישראל, הכריזה הסתדרות המורים, בשנת 1906 על ט"ו בשבט כחג של נטיעות.1
ואולם, מנין הגיע ט"ו בשבט אל התרבות היהודית? ומה היתה משמעותו לפני העידן הציוני? אזכור ראשון למועד זה, מופיע, במשנה אחת, במסכת ראש השנה, המציינת את הימים המיוחדים שמהווים כ"ראשי שנים", ובה נאמר:
כלומר, החמישה עשר בשבט הינו, יום שקבעו בית הלל, שפירות אשר הבשילו לפניו שייכים ל"שנת האילן" הקודמת ופירות אשר הבשילו לאחריו שייכים כבר ל"שנת האילן" הבאה. עניין זה היה חשוב בימיו של בית המקדש, על מנת לחשב את התרומות והמעשרות שאדם נדרש להביא לבית המקדש בירושלים, מפירות האילנות שגידל במטעו.
עם חורבנו של בית המקדש, איבד מועד זה את משמעותו המעשית ונשמר בזיכרון היהודי כמועד סמלי שמאזכר את חיי העם בארץ ישראל, סביב למקדש אשר בירושלים, באותם ימי עבר קדומים. וכך צמח במאה ה 12 בקרב יהודי אשכנז2 המנהג לאכילת פירות מארץ ישראל. את הפרי, בניגוד לעץ, ניתן לנייד ולהעביר מארץ לארץ3. אכילת הפרי בט"ו בשבט בארצות הגולה סימלה עבור היהודי את המחשבה על אותה "ארץ אחרת" שממנה גורשנו בעבר הרחוק ואליה אנו מקווים לשוב ביום מן הימים. מכאן גם התפתח בקרב מקובלי צפת במאה ה-16 מנהג "תיקון ט"ו בשבט" (המכונה גם "סדר ט"ו בשבט) ובו מתקיימת אכילה טקסית של פירות ארץ ישראל כביטוי לכמיהה רוחנית ומיסטית לגאולה, להתחברות בעולמות עליונים המסומלים על ידי, "עץ החיים", הזכור מסיפור גן עדן.