הרחבה בין-תחומית: לימוד תנועתי
בכל טקסט כתוב ישנה תנועה. תנועת האותיות והשפה, תנועת הרעיונות ותנועת השאלות הנובעות ממנו. בכל פעם שאנו ניגשים לקרוא טקסט וללמוד אותו אנו רוצים לבוא בנפש פתוחה ולתת למילים להשפיע עלינו, לחולל בנו משהו. (ושימו לב שבעברית המילה 'לחולל' משמעה גם: לרקוד, לצאת במחול...)
כיצד ניתן לחבר את עצמנו ואת תלמידינו לרעיונות ולערכים המצויים בטקסט הכתוב, באופן שירגיש גם אישי, חוויתי, שידבר אלינו ואליהם בגובה העיניים, ויאפשר שיח מעמיק ולימוד משמעותי לחיים?
אנו מאמינים כי דרך חוויית לימוד תנועתית-פיסית, אדם יכול להתחבר לפרשנות אישית ובו בזמן לעומק הרעיונות המוצגים בפניו, ובכך לזקק ערכים של זהות אישית, יהודית ואוניברסלית, ולהבין יותר על הקשר שלו לסביבה ועל הדרך בה הוא בוחר (או שראוי שיבחר) לפעול בעולם.
לימוד עקבי של שפת טקסט דרך שפת הגוף יניב פירות ראויים ויקרים. נסו והיווכחו!
(הפעילות נכתבה בידי אפרת נחמה, רקדנית ומורה לתנועה ולמחול, אבי"ע)
על הגוף, התנועה והנפש במקורות ישראל
במזמור תהילים (פרק לה, 10) נאמר "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ..." ביחס לשבחו של האל, שמתבטא בכל אחד מאיברי הגוף ("כל"). בקבלה וחסידות פירשו את הרישא של הפסוק כמבטא את ערכו של הגוף ואת ערכה של התנועה בכל עשייה בעלת משמעות של האדם, וכמפתח לצמיחה רוחנית. ספר הזוהר (פרשת פנחס, דף רי"ח) עומד על חשיבותו של ה"נִעְנוּעַ" בשעת לימוד תורה (וכך בתפילה): "שֶׁכְּשֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתְנַעְנְעִים לְכָאן וּלְכָאן", כך שהגוף שותף מלא וחלק בלתי נפרד מהלימוד העיוני (וכך ביחס לתפילה). ובעת החדשה הראי"ה קוק אף עמד על הצורך בחידוש דגש זה עם התחיה הלאומית בארץ: "(בגלות) התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית... עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית" (אורות התחיה, אורות, פרק לג), והוא אף קורא לבני דורו ל"תשובה גופנית". גם הוגי ציונות נוספים (דוגמת נורדאו, ואף הרצל עצמו) ראו חשיבות רבה בטיפוח ממד זה בתחייה הלאומית. ובימינו – בהתאמה מפתיעה לדברים הנ"ל – גם בפדגוגיה החדשנית ניתן דגש מיוחד על פיתוח מיומנויות גופניות ומיומנויות רגשיות-חברתיות (שחלקן קשורות במישרין לאלו הגופניות) כחלק חשוב מתהליך הלמידה (הקוגניטיבי) ומטרותיה.