פרשנות הטקסט

נקדים ונאמר, כי מרכזיותה של האדמה אפילו להגדרתו העצמית של האדם טמונה בעובדה שאפילו שמו של האדם נגזר ממנה (בשפה העברית). וחז"ל אף קבעו כבר לפני אלפי שנים:  "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע – אינו אדם, שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קט"ו,16)" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג,א'). האדמה נזכרת שם בדבריו באותה נשימה עם האישה: "כל אדם שאין לו אישה, אינו אדם". הזיקה שיוצר ר' אלעזר בין השתיים מצביעה על עומק הקשר. ולא בכדי תזכה האדמה גם לכינוי "אמא אדמה", אדמה המייצרת פירות ומזון לאדם, ותפילות רבות (גם בדתות השונות) מבקשות את פוריותה והיא גם זו האוספת את האדם אליה. הקשר לאדמה מופיע הן בהקשר של לידת האדם והן בהקשר למותו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג',י19).

אולם מלבד הזיקה הכלל-אנושית של אדם לאדמה, אין ספק כי בהקשר היהודי מכוונת זיקת עומק זו אל אדמת הארץ. הקשר הממשי והזיקה הנפשית העמוקה אל הארץ, אדמתה, פירותיה וכו', משותפים למקורות יהודיים רבים, והוא מצא דרכו בדרכים מקוריות ונוספות גם אל התפיסה הציונית. קשר זה נע על הציר שבין הרוחני לחומרי ובין המופשט לגשמי, וחוזר חלילה.

כאמור, בכל המקורות הללו חוזר היחס הקרוב והעמוק, הכמעט אינטימי, שבין האדם לארצו ולאדמתו. יחס זה מקבל ביטויים שונים: תרבותיים, דתיים, לאומיים, אישיים, רגשיים וכו'. זהו רעיון מרכזי ומכונן בתרבות היהודית-ישראלית, והוא עובר כחוט השני באינספור מקורות שונים.