פרשנות הטקסט

מזמור זה שנכנס לסידור התפילה, מקורו בתנ"ך, בספר תהילים פרק ק"נ. זהו המזמור האחרון החותם את הספר, והוא כנראה מזמור תהילים המושר והמולחן ביותר, ולא בכדי. כל כולו הוא קריאה לשירה ונגינה מתוך שמחה.

במזמור מתוארת תמונה מלאת הוד הבאה לפאר את האל ולהודות לו. הפסוקים" הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר ..." סיפקו עניין מוסיקלי-ציורי למלחינים בני עמים רבים בתקופות שונות להתמודד עם המשימה הגדולה: לבטא במוסיקה את משמעות של "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ".

כאשר מעיינים במבנה הפרק מתקבל בבהירות מבנה משולש:

קטע ראשון: הכרזת 'הללויה' תוך פירוט המקומות או הדברים שעליהם יש להלל את האל – בקודשו, ברקיע עוזו, בגבורותיו, ברוב גודלו.

קטע שני: פירוט כלי הנגינה שיש להלל בהם את האל – שופר, נבל, כינור, תוף ומחול, מינים ועוגב, צלצלי שמע וצלצלי תרועה. 

קטע שלישי: הסיכום האפותיאוזה – "כל הנשמה תהלל יה, הללויה!"

המזמור נאמר בתפילה מדי יום בתפילת שחרית – בימות החול, בשבתות ובחגים, וכן בהזדמנויות מיוחדות אחרות. למזמור זה לחנים רבים בעדות וקהילות ישראל השונות.