שאלות ומשימות אורייניות

מוזסוויל – ירושלים דארגנטינה

ב-14 באוגוסט 1889, עגנה בבואנוס איירס האנייה "וסר" (WESER). על סיפונה היו 136 משפחות

יהודיות שנמלטו מחיי דוחק ומגילויי אנטישמיות חמורים ברוסיה. במשך מספר שבועות סבלו המהגרים המותשים, מתנאי חיים ירודים, מחוסר ביטחון ומרמאים שלא מילאו את הבטחותיהם. רק לאחר התערבותם של יהודים מקומיים המקורבים למימשל הארגנטינאי, נשלחו המשפחות לאזור נידח בפרובינציית סנטה פה. כך, על אדמת בור וללא כל  דרכי גישה מסודרות, החלו חיים יהודיים ביישוב שנקרא על שם משה רבנו, מוזסוויל (קריית משה). בשנים הראשונות, היו הקשיים מרובים. המהגרים היהודים מרוסיה, היו חסרי ניסיון בעבודת אדמה, קל וחומר בחקלאות של האזור אליו הגיעו. הארבה שתקף את יבוליהם, השיטפונות וברד כבד, כמעט והמיטו כליה על חיי המתיישבים. בנוסף, הם סבלו ממחסור בתרופות, מרעב, מדרכי גישה משובשות אל המרכזים העירוניים ומפגיעתם של ילידים עוינים. הואיל ואף בעלות על הקרקע עדיין לא היתה להם, המשך הישארותם במקום, הוטל בספק רב. אולם בשנת 1891, חל מפנה לטובה, כאשר חברת ההתיישבות יק"א של היהודי הנדבן, הברון מוריס הירש, רכשה את אדמות מוזסוויל. בהתמדה ובסבלנות, הפכו המתיישבים ל"גאוצ'וס חודיאוס"(בוקרים יהודים). הם פיתחו ענפים חקלאים כגון: גידול מספוא לבהמות, גידול בקר לבשר ולחלב ופיתוח מוצרי חלב.  המושבה משכה אליה מהגרים יהודים נוספים מארצות מזרח אירופה, שברחו אף הם ממצב כלכלי קשה ומרדיפות אנטישמיות. עם עליית הנאצים בשנות השלושים של המאה ה-20, הגיעו למושבה גם יהודים מגרמניה. בשיא פריחתה, גרו במושבה כ-3,000 יהודים שהקימו בתי כנסת, בתי ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון. גם לאחר שרכשו את השפה הספרדית, שהיתה שפת המקום, הוסיפו רבים לדבר יידיש, ללמוד עברית ולקרוא בכתבי הקודש. הודות לחינוך העברי, לשימור המורשת היהודית ולאהבת ישראל, כונתה המושבה בחיבה, "ירושלים דארגנטינה" (ירושלים של ארגנטינה). במרוצת השנים, עלו רבים מתושביה לישראל. בשנת 1949 לדוגמא, הקימו יוצאי המושבה את קיבוץ מְפָלְסִים שבנגב ובשנת 1954, הקימו את קיבוץ ניר צבי ליד לוד. בעשורים המאוחרים יותר, התפזרו בערים וביישובים נוספים. הן העולים לישראל, והן יוצאי מוזסוויל שהיגרו למקומות אחרים, נושאים בלבם את זכרה האהוב של הבכירה במושבות היהודיות באמריקה הלטינית.