קריטריון זה מתייחס ל:
פרשנות ופענוח הטקסט
המסה של ביאליק על הלכה ואגדה אינה פשוטה. מלבד אוצר המילים העשיר והמיוחד של ביאליק, מתלווה אל הטקסט גם התוכן המורכב הכרוך בהבנת ההבדל בין הלכה ואגדה וחשיפת טענתו של ביאליק אודות הקשר ביניהם.על כן, מומלץ להתחיל צעד צעד עם כל פיסקה וליצור בסופו של דבר מעין טבלת השוואה בין הלכה ואגדה. נתחיל בחלוקה של הקטע לפסקאות וכותרות. החלוקה היא הצעה בלבד ואינה מחייבת ואינה מופיעה כמובן במקור.
להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות.
זו [ההלכה], קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מידת הדין;
וזו [האגדה] ותרנית (=מוותרת), מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים ...
זו [ההלכה] קליפה, גוף, מעשה;
וזו [האגדה] – תוך, נשמה, כוונה.
כאן [בהלכה] – אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד;
וכאן [באגדה] – התחדשות תמידית, חרות, רשות.
עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים;
ועל [אלו] שבספרות מוסיפים:
כאן [בהלכה] יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל;
וכאן [באגדה] לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש.
[...]
החלק הראשון מדגיש את ההבדלים המקובלים בין ההלכה לאגדה (ראו גם הטבלה בהמשך) כל זאת כהכנה להמשך המסה, בה יצביע דווקא על הקשר והזיקה ביניהם.
ביאליק מתייחס לאפיונים הלשוניים והספרותיים של ההלכה לעומת האגדה. שפת האגדה היא ספרותית, רגשית, ומגוונת לעומת לשון ההלכה החוקתית, העניינית והיבשה.
אבל כלום יש לשמוע מזה -כסברת רבים- שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, [שהן] דבר והיפוכו?
ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, פנים של בריה אחת.
היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המילה למחשבה ולהרגשה, או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המילה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה.
הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה ...
האגדה, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה, אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית;
ההלכה, שניזונת מעולם העשייה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים [ב]צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים.
החלק השלישי הופך את הקערה על פיה. ביאליק מעלה את הטענה שהקשר בין ההלכה והאגדה אינו ניגודי, אלא שהן משלימות זו את זו ותלויות זו בזו. כל אחת מהן מדגישה חלק מהותי וביחד הן מייצגות את החיים במלואם, שתי דרכים הנובעות ממקור אחד "שתים שהן אחת". ההלכה והאגדה שזורות זו בה זו וכל אחת מהן היא ביטוי של רעותה.
"האגדה עוסקת בראוי וברצוי" וההלכה מדריכה כיצד ניתן ליישם 'הלכה למעשה' את האידיאל המובא באגדה.
גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹנָנית היא, וסופה [ש]היא עצמה בטלה, וגם מבטלת [את] כוח המעשה של בעליה ...
יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית.
לאור האמור לעיל בא החלק הרביעי בו קובע ביאליק: "גדולה אגדה- שמביאה לידי הלכה", בדומה לדברי חז"ל האומרים: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה". חשיבותם של הרעיונות המובעים ב'אגדה' מותנים בביטוי מעשי שלהן- ב'הלכה'.
ביאליק פותח את המסה בתיאור התפישה הרווחת בציבור לגבי הניגוד שבין הלכה והאגדה. ביאליק אינו חולק על כך שלכל תחום מאפיינים משלו, ואף מפרט אותם בפני הקורא. ברם, בד בבד, מציג ביאליק את התלות שבין התחומים, את העובדה ששניהם נובעים ממקור אחד ומדגיש שלהלכה ולאגדה אין קיום האחת ללא רעותה.
לפניך טבלה שמסכמת במידת מה את ההבדלים בין הלכה ואגדה כפי שעולה מתוך המסה.
(שימו לב בסוף הטבלה שהמילה והדיבור מאפיינים את הן הלכה והן את האגדה, אך בכל פעם ביחס אחר לרעותה).
מאפיין
הלכה
אגדה
"הלכה ואגדה שבחיים"
פנים
פנים זועפות
פנים שוחקות.
אופי
קפדנית, מחמירה, קשה כברזל
ותרנית, מקילה, רכה משמן
המידה השלטת
מידת הדין
מידת הרחמים
קליפה, גוף, מעשה
תוך, נשמה, כוונה
מחויבות
חובה, שעבוד
חרות, רשות
מידת הגמישות
אדיקות מאובנת
התחדשות תמידית
הלכה ואגדה-
מאפיינים ספרותיים
הסגנון והלשון
יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד
לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים
שלטון המוח או הלב
שלטון השכל
שלטון הרגש
הצורך בשילוב
מעשה
מילה, דיבור
מילה, דיבור
מחשבה, רעיון
חיים נחמן ביאליק
להלכה – פנים זועפותכועסות, רציניות, לאגדה – פנים שוחקותצוחקות, שמחות.
זו [ההלכה] קפדנית, מחמרתמחמירה, לא מוותרת, קשה כברזל – מידת הדין;
וזו [האגדה] ותרניתמוותרת, מקילה, רכה משמן – מידת הרחמים...
זו [ההלכה] קליפהמעטפת חיצונית, כלפי חוץ , גוף, מעשה;
וזו [האגדה] – תוךפנים (בניגוד למעשה, שהוא כלפי חוץ), נשמה, כוונה.
כאן [בהלכה] – אדיקות מאובנתשמרנות, הקפדה , חובה, שעבוד;
וכאן [באגדה] – התחדשות תמידית, חרות, רשות.
עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים;
ועל [אלו] שבספרות מוסיפים:
כאן [בהלכה] יבֹשת של פרוזהסגנון סיפורי יבש, סגנון מוצק קשה, לא גמישוקבוע, לשון אפורה בת גון צבעאחד – שלטון השכל;
וכאן [באגדה] לחלוחית רטיבות, סימן לחיות וחיוניותשל שירה, סגנון שוטף זורםובן חלוףעובר, חד-פעמי, לשון מנומרת מוכתמת, מלאה צבעים (מנומרת - כמו עור הנמר)בצבעים – שלטון הרגש. [...]
אבל כלום האםיש לשמוע להביןמזה – כסברת כדעתרבים – שההלכה והאגדה הן שתי צרות אויבותזו לזו, [שהן] דבר והיפוכו?
ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה בריאה, יצירהאחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המילה למחשבה ולהרגשה, או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המילה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה משל למתכת שהותכה מן הנוזל למוצק של ההלכה.
הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה ...
האגדה, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה, אני רואה מה רצתה, איך הגתה חזתה, המציאהולמה נשאה את נפשהקיוותה, ייחלה האומה הישראלית;
ההלכה, שניזונת מעולם העשייה, עוסקת בקיים ובמוחזקבמוחשי, והיא מראה לנו בעלילבבירור, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעיןבאופן ישיר ובלתי-אמצעי, בצורה ברורה, איך הלבישה כיסתה, ביטאה כלפי חוץהאומה את רצונה ומשאות נפשהתקוותיה השוטפים [ב]צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים.[...]
גדולה אגדה – שמביאה מובילהלידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹנָנית חלשההיא, וסופה [ש]היא עצמה בטלה, וגם מבטלת [את]
כוח המעשה של בעליה ...
יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר לאשולא הכניסוהו לצונןלמים קרים (כדי לקרר את המתכת הלוהטת ולקבוע את צורתה). שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזריתקשה, מחייבת.