קריטריון זה מתייחס ל:
"יְהִי בֵּיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה" – פתוח, סגור, פתוח?
הבית מבטא שתי מגמות שעשויות לכאורה לעמוד במתח זו עם זו: מצד אחד – הבית כמבצר, כמקום סגור, כעוגן של פרטיות. "להרגיש בבית" פירושו (בין היתר) העדר הצורך להתייחס לאחרים או להתחשב בהם. ההתחשבות ההדדית נדרשת ברשות הרבים, בעוד ברשות היחיד כל אדם מצפה להיות חופשי לנהוג כרצונו. מצד שני – המסורת היהודית (ולא רק היא, גם מסורות שכנות כגון בקרב הדרוזים, הבדווים וכו') רואה ערך רב בהכנסת אורחים, בפתיחת הבית לאחרים בנפש חפצה. (וראו בפרק מושגים.)
בלשון המשנה במסכת אבות (בשמו של יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם):
ההנחיה הכפולה מתייחסת לשני ערכים שונים: האחד – הכנסת אורחים באשר הם (ובכללם חברים, שכנים וכו'), והשני – דאגה לעניים ולנזקקים שבקרבנו. בשני המקרים מילת המפתח היא "ביתך" – אל לבית להישאר סגור ונעול בפני אחרים.
חכם אברהם דיין, שהיה מגדולי הקהילה היהודית בעיר חאלב בסוריה במאה ה-19, מדגיש בפירושו למשנה זו כי גם ביחס לעני, אין די שבעל-הבית ידאג לסיפוק צרכיו, אלא
במלים אחרות, מרכיב חשוב בדאגה לעני הוא היחס אליו, לראות בו "בן בית", וכמובן להכניסו אל הבית פנימה, ממש כאורח חשוב ורצוי. זו דרישה או ציפייה שבעבר, כשיהודים חיו בגלויות השונות בקהילות סגורות יחסית, היוותה הבסיס לתחושת הקהילה ולסולדיריות בתוכה. במציאות ימינו ובנורמות המקובלות בחיים עירוניים כנראה יקשה לקיים תביעה מוסרית זו, אבל אפשר בהחלט לחשוב כיצד הפתיחות והנתינה לאחרים תתקיים בלב פתוח ובנפש חפצה, בצורה שלא תגרום בושה או אי-נעימות למקבל או לאורח. מימוש ערכים אלו הלכה למעשה כבדרך שגרה תוכל להבטיח את הטמעתם בנפש.
אוהל אברהם
אל מול 'הבית כמבצר', מעמיד ערך הכנסת האורחים את דימוי האוהל, הפתוח מכל צדדיו לאורחים, כפי שמסופר על אברהם אבינו, שלפי המסורת הוא שהנחיל לנו את הערך החשוב הזה, בעיקר לפי סיפור שלושת המלאכים בבית אברהם.
בתחילת פרשת וירא (בספר בראשית) מסופר: