קריטריון זה מתייחס ל:
מקורות להרחבה והעמקה
האיסור לקלל שנמצא ברקע הסיפור (וראו גם לעיל בפרק הפרשנות) מתקשר למצוות רבות בתורה העוסקות בצורת דיבורו של אדם. קללה היא רק אחת מצורות הדיבור השליליות. בסיפור מוזכר גם ניבול פה ודיבור גס (שהיפוכו הוא לשון נקייה), ולהם אפשר להוסיף גם את איסורי רכילות, לשון הרע ועוד.
לצד מצוות התורה על הדיבור אפשר להביא כדוגמא גם את אמרת חז"ל: "שֶׁלֹּא יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו", וּ"לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג, ע"א).
כולם כאחד יכולים להיחשב כדבר המכתים את נפשו של האדם לא פחות מאשר הם פוגעים בזולת. את כולם אפשר לכלול במה שמכונה במסורת היהודית – "שמירת הלשון". לצד התיקון האישי של כל אדם, הערכים של שמירת הלשון וההלכות הנגזרות מהם נועדו להביא לחברה מתחשבת, מוסרית ואנושית יותר.
"מי האיש החפץ חיים"?
דרך יצירתו של מי שזכה בזכות עיסוקו בנושא לכינוי "חפץ חיים" וסיפור קצר אודותיו. מדובר בר' ישראל מאיר הכהן מרָאדֽין (עיר ליד וילנא), מנהיג דתי ואיש הלכה חשוב באזור האימפריה הרוסית ופולין בדור שלפני השואה, שתרם תרומה ספרותית והלכתית חשובה לנושא במאה ה-20.
ספרו "חָפֵץ חַיִּים" היה חיבור רבני ראשון מסוגו, המכיל סיכום מקיף של איסור לשון הרע במסורת היהודית, מן המקרא והתלמוד ועד לימי המחבר, במאה ה-20. ומחברו אף זכה כאמור לכינוי "חפץ חיים", על שם ספרו זה.
שם הספר לקוח מן הפסוק "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים ל"ד, 13).