"בַּמַּסָּע שֶׁלֹּא נִגְמָר בֵּין שְׂדוֹת הַצֵּל וּשְׂדוֹת הָאוֹר,

יֵשׁ נָתִיב שֶׁלֹּא עָבַרְתָּ, וְשֶׁתַּעֲבֹר..."

                 ("התחדשות", נעמי שמר)

בימים אלו של התחדשות, של פתיחת שנת לימודים חדשה ושנה עברית חדשה, אנו מתכנסים יחד בַּכאב ובַתקווה, על הדרכים והשדות שעברנו, ועל אלו שעודן לפנינו.

לנו, במערכת החינוך, אחריות כפולה ומכופלת, להעמיק בשעות אלו את ה"יחד", את החוסן האישי והלאומי, את הסיפור המשותף שלנו – הגורל והייעוד, ואת האמונה בעתיד טוב יותר.

בשנה זו עברנו ועודנו עוברים - כיחידים וכאומה - דרכים רבות: חלקן - כואבות ונוראות, וחלקן - ממלאות בכוחות ובתקווה. רבים בינינו מתמודדים עם מציאות קשה מנשוא: איבדו את היקר מכול, נעקרו מבתיהם וחיים בחוסר ודאות, חרדים לגורל יקיריהם, מצפים בכיליון עיניים לכל בדל חדשות ותקווה, וחווים קרע קשה – בלבנו ובקרבנו. ולצד זה אנו עדים לאינספור גילויים של גבורה, של סולדיריות ועזרה הדדית, של נתינה ויצירה, של ביטויים נעלים לרוח האומה ולרוח האדם.

אנו נידונים וחייבים לשאת את כל אלו יחד. וכדברי המשורר יהודה עמיחי (שהשנה מלאו 100 שנה ללידתו) בתגובתו לקהלת:

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בְּמִלְחָמָה וּמִלְחָמָה בְּאַהֲבָה.