הרחבה בתחום הדעת: תנ"ך

במשלי טז, לב נאמר: "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". דוד בורח מארמון שאול לאחר שהוכרז כמורד במלך שדינו מוות. הוא נאלץ לעבור ממקום למקום, ומתלכדים סביבו אנשים מרי נפש שקושרים את גורלם בגורלו. שאול שהיה לו כאב הפך להיות אויבו המר ביותר, ודוד יודע כי התנאי היחידי לחזרתו לחיים "נורמליים" ואפילו לזכייתו בכס המלכות הוא מותו של שאול.

למרות זאת ברגע האמת, כאשר נקרית בדרכו הזדמנות להיחלץ מחיי הנדודים ומהחשש המתמיד שהוא ואנשיו ימצאו את מותם בידי שאול, הוא מחליט בקור רוח לוותר עליה. 

שמואל א כד באתר התנ"ך הממלכתי, תוכנית לימודים תנ"ך ממלכתי (עמ' 33-29)

בשמואל א פרק טו נמשח דוד בסתר להיות המלך הבא, אולם שמשו של דוד לא תזרח בטרם תשקע שמשו של שאול. בשלב מסוים דוד מגיע לארמון שאול ומתקבל באהבה רבה מצד כל מי שפוגש בו: בנו ובתו של שאול, עבדיו של שאול, העם כולו ובהתחלה גם שאול עצמו אוהבו. דוד עולה בסולם הדרגות הצבאיות ויוצא לו שם של לוחם עטור ניצחונות.

שאול יודע כי בנו יהונתן לא יירש אותו (מנבואת שמואל) ומתחיל לחשוד כי "רעו הטוב ממנו" הוא כנראה דוד. אחרי כמה ניסיונות כושלים "להיפטר" מדוד בדרך המלחמה או בדקירת חנית, שאול מכריז על דוד "מורד" ומשמעות הדבר כי גזר עליו מוות.

דוד בעזרת בנו ובתו של שאול מצליח לברוח, ומרגע זה הוא נידון לנדודים ממקום למקום כשסכנת מוות תמידית מרחפת מעל ראשו. שאול אינו מוותר ופעם אחר פעם יוצא עם צבא גדול לתפוס את דוד להביא למותו.

סביב דוד מתקבצים אנשים שמסיבות שונות נאלצו לנדוד או לברוח מאימת החוק, ודוד הופך להיות להם לראש גדוד. חבורה של גברים לוחמים מרי נפש, שחיה על חרבה בפאתי הערים.

הפרק שלנו מתחיל באזור עין גדי בשטחו של שבט יהודה, שבטו של דוד. שאול שומע שדוד בעין גדי ויוצא שוב למסע עם 3,000 לוחמים כדי לתפוס את דוד ולנקום בו. דוד ואנשיו מוצאים מסתור באחת המערות הרבות שיש באזור. לפתע שאול נכנס בדיוק למערה שדוד ואנשיו ישבו בירכתיה.

הסיבה ששאול לא ראה את דוד ואנשיו, ודוד ואנשיו ראו את שאול היא בשל הבדלי האור והחושך. שאול נכנס למערה לבדו כי רצה "להסך את רגליו" לשון נקייה לעשיית צרכים, בדרך כלל פעולה זו דורשת את חשיפת הגוף ולא את כיסויו (מלשון מסך), אך הכותב נוקט לשון הפוכה כדי לא לומר חשף את אבריו המוצנעים.

אנשיו של דוד רואים בכניסה הזו אות אלוהי, והם מאיצים בדוד לנוקם באויבו ולהביא לקץ נדודיהם ולסבלותיהם. גם דוד כנראה בתחילה חושב כמותם, מתקרב בשקט אל שאול, אולם כורת את כנף מעילו בלבד, וגם על הפעולה הזו הוא מצטער "וַיַּךְ לֵב-דָּוִד, אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת, אֶת-כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (פסוק ה). אולי דוד מבין שכריתת כנף המעיל היא מעשה סמלי לקריעה המלוכה מיד שאול.

הכותב אינו מתאר לנו את תגובתם של אנשי דוד על החלטתו שלא להמית את שאול, אולם מתיאור תגובת דוד אנחנו יכולים להסיק כי הם הגיבו בכעס רב, ודוד היה צריך  למנוע מהם  בכוח פגיעה בשאול: וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת-אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים, וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל-שָׁאוּל (פסוק ז).

דוד פעל בקור רוח ולא נתן לרגש לנהל אותו. למרות הכעס הרב על שאול שהוא צבר תקופה ארוכה, על אף שהיה בסכנת חיים תמידית, על אף שאנשיו דחקו בו ולחצו עליו להרוג את שאול, הוא הפעיל שיקול דעת והבין את המחיר הכבד שהוא ישלם אם יהרוג מלך מכהן.

וזה העיקר של השיעור. התלמידים יצפו בסרטון מבלי לראות את סופו כשהמטרה העיקרית היא לחבר אותם רגשית לסיטואציה של כעס שמתעצם בשל לחץ חברתי, אולם יחד עם זאת הם יבינו את המחיר של נקיטת פעולה אלימה ואת החלופות לתגובה.

אנחנו נתחיל עם המילה "קול" cool המתארת את דמות החזק לא רק בתלמוד "איזהו הגיבור השולט ביצרו", אלא גם בחיינו היום, נצפה בסרטון המתאר סיטואציה מעולמם של התלמידים, ועם ההבנה והתחושות האלו ניכנס למערה עם שאול ודוד.