קריטריון זה מתייחס ל:
פרשנות הטקסט
הטקסט המרכזי של יחידה זו הוא מזמור מספר תהילים שעוסק בחוויתו של עולה הרגל לירושלים ולבית המקדש. המזמור נאמר בלשונו של עולה הרגל ומתאר את התרגשותו לקראת המסע אל העיר ובעומדו מול פניה.
לפי התלמוד הירושלמי (מסכת ביכורים פ"ג ה"ב) המזמור נאמר בידי העולים מביאי הביכורים לבית המקדש, שהיו מתכנסים מיישובים שונים לשיירה שעולה לעיר ירושלים.
מה רואה המשורר בירושלים? מה בירושלים מושך את לבו?
ירושלים היא מקום מערכת המשפט והמקדש, מקום מושבם של מלכי בית דוד, והמקום בו חוברים יחד כל שבטי ישראל בשמחה ובהודיה בזמן העלייה לרגל.
בחלקו האחרון של המזמור עולה הרגל פונה לירושלים ומברך אותה. הוא מתפלל לשלוותה, לשלומה ולטובתה של העיר ושל כל הנמצאים בה.
הקשר המיוחד בין עולה הרגל לבין העיר ירושלים מתבטא גם במבנה הלשוני של המזמור. בפסוקים בתחילת המזמור ובסופו, הפניה לירושלים היא בגוף שני בלשון נוכחת, לדוגמה "אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ", ומעידה על עוצמת הרגש ותחושת הקשר האישי שבמפגש.
ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו
ירושלים הבנויה היא סמל לאחדות וחיבור. תיאורו הנרגש של עולה הרגל שמביט בירושלים הפך להיות ביטוי שמתאר את אופיה של העיר.
המדרש לספר תהילים מציע שתי פרשנויות לפעולת החיבור שמתרחשת בירושלים.
1. אָמַר ר' יוֹחָנָן:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה...
וְכִי יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה?
כֵּן! שֶׁכָּתוּב "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".
2. אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
עִיר שֶׁהִיא עוֹשָׂה כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים.
(מדרש תהלים שוחר טוב, על מזמור קכ"ב, "ירושלים הבנויה")
הפירוש הראשון מציע חיבור בין עולם הרוח לעולם הארצי- חומרי, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה מתחברות "כעיר שחוברה לה יחדיו". חיבור בין הפן הדתי הקדוש של העיר שעומדת במוקד התקווה לגאולה משיחית, לבין החיים היומיומיים בה, חיי עמל, בנייה ויצירה.
הפירוש השני מציע חיבורים בין האנשים שבעיר.
אפשר לבאר בפשטות: מחוברים, קרובים. יש לירושלים כביכול היכולת לחבר את השבטים השונים שבעם. במיוחד בימים של עליה לרגל, כשמתקבצים אליה עולי הרגל מכל רחבי הארץ וגם מן התפוצות.
נוסף לפירוש ראשוני זה מקובל להסביר את האימרה של ר' יהושע בן לוי כמתייחסת להלכות טומאה וטהרה. "חבר" בשפת חז"ל הוא מונח דתי-הלכתי המתאר אדם שבקיא בהלכות טומאה וטהרה, שאפשר לסמוך עליו (בכך הוא 'חבר'), ולכן מותר לו לאכול מן הקודש. בימים כתיקונם יש הפרדה והתבדלות בין 'חברים' ומי שאינם כאלו. על כך אומר ר' יהושע בן לוי, שבזמן העליה לרגל, בירושלים, באווירת הקדושה של העיר, כל ישראל נחשבים כ"חברים", ויכולים לאכול מן הקודש.
אף שכוונת האימרה המקורית איננה כאמור כפי שהיא מתפרשת כיום, הרי משמעותה דומה: הפער בין אנשים שונים מצטמצם כאשר כולם עולים יחדיו לירושלים, כל שבטי ישראל עולים לירושלים ומרגישים שייכים אליה, והיא הופכת את הגרים בה לחברים וקרובים.
כיום, העיר מכילה בתוכה מגזרים שונים ולאומים שונים, בני דתות שונות ולא דתיים. ריבוי הקבוצות יכול להיות חסרון וליצור מתחים אך גם יתרון של עושר אנושי ותרבותי ויצירת סיכוי להיכרות מעמיקה וגשר מחבר לשלום ביניהן.