פתיחה

יהודי, מוסלמי ונוצרי נוסעים במונית… לרוב זו התחלה מוכרת של בדיחה שבאה להגחיך את ההבדלים בין הצדדים המשתתפים בסיפור, אבל במדינת ישראל כיום זו אינה בדיחה אלא מציאות שאי-אפשר להתעלם ממנה. יכולנו לפתוח בהרכבים אחרים: אשכנזי, מרוקאי ותימני, או ימני ושמאלני או דתי, חילוני ומסורתי. כל אחד מביא לעולם המשותף מטעני תרבות, ערכים ואידאולוגיה שמיוחדים לו. האם ניתן להכניס את כולם יחד ל"מונית" שנוסעת ליעד המשותף לכולם וליצור חברה אחת מלוכדת ? כיצד ניתן ליצור מכנה משותף לכולם? ואולי השילוב עלול לגרום לטשטוש הזהות הייחודית של כל אחד מהפלגים? כיצד ניתן להפוך את הריבוי האנושי מתוהו ובוהו לפסיפס מרהיב, ומה המקום המיוחד של כל רכיב בפסיפס?
שאלות אלו ואחרות עומדות לפתחנו ביחידה זו.
נקרא בעיון שני טקסטים שנכתבו בזמנים שונים ומציגים דרכים שונות ליצירת אחדות בעם ובחברה, ונשווה ביניהם. האחד, יעלה את תפיסת כור ההיתוך שבה נקט דוד בן גוריון בימי קום המדינה, והשני, יעלה את תפיסת השותפות שהציג ראובן ריבלין בנאומו כנשיא המדינה עשרות שנים לאחר מכן. בעזרתם נבקש לדון בשאלות אלו, לברר מהי התרומה ומהם האתגרים בכל אחת מן הדרכים, ולבחון את עמדתנו בנושא.