קריטריון זה מתייחס ל:
עיון במבנה השיר
הבית הראשון בשיר עיקרו ניגון של רועה, הנובע משירת העשבים. במרכז הבית השני עומדת התפילה הנובעת משירת העשבים ומניגון הרועה, והבית השלישי – עיקרו ניגון הלב הנובע מהכמיהה לארץ ישראל.
השיר הוא ניגון אישי מאוד הנובע מהמפגש בין האדם לטבע, בין הרועה ובין העשב. ייחודו של הניגון הוא שבכוחו למלא את שומעיו שמחה ולהעלות אותם למדרגה של התעלות, כמיהה ותפילה לה׳. כשהניגון ממלא ומרחיב את הלב, גוברת ההשתוקקות לארץ ישראל המחזירה ללב מאורה ומקדושתה. מתוך עיון בשיר אפשר להניח שנעמי שמר מתקשרת לטקסט של ר׳ נחמן מתוך תחושה שהוא מבטא את הדרך שבה היא כמשוררת וכמלחינה תופסת את היצירה השירית.
את הבתים חותם כעין פזמון:
בבית א׳ – ״ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה״.
בבית ב׳ – ״ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק״.
בבית ג׳ – ״ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב״.
הפזמון מתפתח ואיננו חוזר בדיוק על עצמו כדרך פזמונים. הביטוי ״נעשה ניגון״ מבית א׳ והמילה ״הלב״ מבית ב׳ מצטרפים לביטוי חדש המכיל את שניהם ״נעשה ניגון של הלב״. השיר אינו מסתיים בנקודה, ולמעשה לכל אורכו הוא חסר סימני פיסוק. בכך נוצרת המעגליות – רמז להרמוניה ולהתחלה מבראשית. היעדרם של סימני הפיסוק תורם לתחושת זרימה, גלים והשתפכות. עימוד השיר בצורת שורות קצרות, בתים ארוכים ומילים בודדות – מעניק משקל מיוחד כמעט לכל מילה ומילה.
הביטוי ״דע לך", המופיע פעמיים בבית הראשון – פעם בהתייחס לרועה ופעם לעשבים – ״מחלק" את הבית לשניים ויוצר קשר ואנלוגיה בין שני החלקים. סופו של הבית הוא השילוב בין שניהם.
חוויית הידיעה שבבית הראשון מובילה לחוויה האסתטית שבבית השני – ״כמה יפה״ – ולחוויה הרגשית שבבית השלישי: ״כשהלב״ ״של הלב״. מהלך זה מחזיר את האדם אל ״דע לך" באין פיסוק, מעשיר אותו ונותן לו כלים חדשים לראות את היפה... וחוזר חלילה.
על פי אסתר קולומבוס, "פתחו את השער" מד"ל לכיתה ה', משרד החינוך התרבות והספורט, עמודים 125–131
ביאור השיר (לתלמיד)
דַּע לְךָ – עליך לדעת, לקחת לתשומת לבך שכך הוא הדבר.
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה – לכל אחד ואחד שרועה את הצאן והבקר. הרועים יוצאים לשדות עם הצאן כדי שהבהמות יאכלו את עשב השדה.
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד מִשֶּׁלּוֹ – הרועים נוהגים לנגן בחליל להנאתם ואולי להוביל את הצאן, ולפעמים נוהגים גם לשיר במהלך הרעייה. לפי דברי רבי נחמן מברסלב, שעליהם מבוסס השיר, אף על פי שכל הרועים נוהגים לנגן ולשיר ולפעמים את אותם שירים וניגונים, מכל מקום, לכל רוע יש ייחוד בנגינה ובשירה שלו, שאין לאף רועה אחר.
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיֻחֶדֶת מִשֶּׁלּוֹ – כשם שהרועים שרים, גם הצומח והחי שרים – בקול שאיננו יכולים לשמוע.
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה – הניגון המיוחד שהרועה יוצר ומנגן, מושפע משירת העשבים. אף על פי שאין הרועה יכול לשמוע באוזניו את השירה, ייתכן שהוא "שומע" דרך חושים אחרים, רוחניים יותר.
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם – שמיעת שירת העשבים היא דבר נפלא ומעורר השראה.
טוֹב מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם – כיוון ששירת העשבים היא אירוע נשגב ומעורר השראה, ראוי לאדם שמחפש חוויה רוחנית לעשות זאת בין העשבים.
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת ה' – שירת העשבים ממלאת את האשם בשמחה כשהוא מבקש חוויה רוחנית וקרבה לאלוהים.
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק – שירת העשבים גורמת לאדם חוויה רוחנית חזקה של מלאות וגעגעוע לאלוהים.
–
וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כשהאדם מתפלל בין העשבים ולבו מתמלא בהשראה וברגשות עזים משירת העשבים, ממילא הוא מתגעגע אל ארץ ישראל שהיא מקור הרוחניות והקדושה.
אוֹר גָּדוֹל אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ מִקְּדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ עָלָיו – באותו זמן, הוא מתמלא בתחושה של אור שמגיע מארץ ישראל.
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הַלֵּב – ולבסוף, החוויה הזו מעוררת השראה אצל האדם המתפלל לנגן את ניגונו של הרועה שפגשנו בבית הראשון.
ביאור השיר (למורה)
דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה... – הבית הראשון בשיר מבוסס על קטע מתוך ליקוטי מוהר"ן של ר' נחמן מברסלב: "כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר... וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ', הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל".
ר' נחמן, שראה בניגון כשלעצמו עניין חשוב ומהותי, מתאר אותו כאן כסמל לייחודיותה של כל ברייה בעולמנו: כל בהמה אוכלת דווקא עשב מיוחד, וזוכה להשגחת הרועה המנגן לה ניגון מיוחד, העולה דווקא מתוך המפגש עם המקום המסוים של המרעה ועשביו. מנגד, גם העשבים עצמם תלויים כביכול בניגונו של הרועה, כדי להוציא את יכולתם מן הכוח אל הפועל. הדברים יכולים להיקרא כפשוטם, ועשויים להיקרא גם כמשל לדרכו של המנהיג [המנהיג נמשל פעמים רבות במקורותינו לרועה].
כַּמָּה יָפֶה... כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִׁירָה שֶׁלָּהֶם טוֹב מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת הַשֵׁם... – הבית השני מבוסס על פסקה אחרת המצוטטת מר' נחמן מברסלב (שיחות הר"ן, קסג): "ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: לך עמי לטייל, והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך... כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבוד את ה' ביראה". ר' נחמן מתבסס כאן על הקטע הידוע בשם "פרק שירה" ואשר מופיע בספרי מקובלים, ומתאר כיצד הבריאה כולה שותפה בשירה לפני הקדוש ברוך הוא. בעוד ר' נחמן מדגיש את עבודת ה' הבאה מיראה, מדגישה המשוררת את עבודת ה' הבאה משמחה.
וּכְשֶהַלֵּב מִן הַשִׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... – הבית השלישי אינו מבוסס על תורה מסוימת של ר' נחמן, אך עולה בקנה אחד עם תשוקתו לארץ ישראל, כפי שמשתקפת ברבים מכתביו (ראו למשל שיחות הר"ן, יא). המשוררת חותמת את שירה בפרפראזה על הנאמר קודם: אם בבית הראשון שירת העשבים היא המקור לניגון הרועה – ואין אנו יודעים אם ברועה ממש מדובר, או ברועה אחר – הרי שבבית האחרון שירת העשבים היא המקור לניגון הלב ותשוקתו.
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד
מִשֶׁלּוֹ
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיֻחֶדֶת
מִשֶּׁלּוֹ
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה
כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת ה'
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק
וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אוֹר גָּדוֹל
אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
עָלָיו
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל הַלֵּב