פרשנות הטקסט

"מה נאוו עלי" הוא אחד הפיוטים הידועים והמרכזים ביותר במסורת יהודי בבל. נוהגים לשיר אותו בשמחות, בעיקר בחתונות. הפיוט נקלט במהרה בקרב יהודי בבל, ועם העלייה לארץ התפשט גם בקרב קהילות אחרות. היום הוא מוכר ומושר בפי רבים.

את הפיוט חיבר בסוף המאה הקודמת ר' שמעון ב"ר נסים שמעון, כחלק מהתעוררות ציונית במהלך המאה ה־20 בקהילה היהודית בבבל, היא עיראק. המשורר פונה בשירו בה בעת לציון, שבניה שבים אליה, ואל העולים לציון עצמם. בשניהם הוא מאיץ לקום, להתעורר ולשמוח בשמחת הגאולה. הוא שוזר בשירו פסוקים מנבואות נחמה מרכזיות, בעיקר של ישעיה הנביא, ומניח לקוראי השיר להשלים בראשם את הפסוקים.

על הפיוט שורה רוח של שמחה ושל התעוררות. ריבוי הפעלים וביטויי השמחה המובאים בו בשטף מיטיבים להעביר את תחושת המהירות והעשייה הפעילה, את ציוֹן השמחה בשיבת בניה אליה, ואת פעמי המבשר המדלג ומקפץ על ההרים, הפוצח ברינה יחד עם העם העולה לציון שפיו נמלא שחוק ורינה.

המשורר פונה בפיוט לזוג מיוחד, שחווה מפגש מרגש: לציון ולבנים השבים אליה. הוא מעודד את שני הצדדים להתעורר ולשמוח נוכח המפגש המחודש, עם העלייה ארצה. הפיוט מהדהד את החיבור המופיע בדברי הנביאים – ישעיה וירמיה – בין שמחת הגאולה של הארץ בידי העם ובין שמחתם של חתן וכלה. 

בפיוט מתוארות רגלי מבשר הגאולה המדלגות על ההרים בזמן שציון מתעוררת מהעצב; הבנים שבים בשירה ומזמור בדרכים הנסללות עבורם; יוצאים מהגולה בששון, עוברים מן החושך אל האור וגואלים את הארץ מעצבונה. תיאורי השמחה וההתרגשות הרבים כמו שוטפים את הקהל, זה העולה לציון וזה השר את הפיוט בשמחות.