במרכזה של יחידה זו נמצאים שלושת בתיו הראשונים של הפיוט "דְּרוֹר יִקְרָא". ההוראה כללית: "שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת", ואיננה מכתיבה את אופי המנוחה. לשביתה ממלאכה ביום השביעי יש יותר ממשמעות אחת: היא משולה ליציאה אל הדרור, היא מוענקת הן לגברים והן לנשים, ויש לה כוח שמירה מיוחד ("וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת"). בנוסף, קורא הפיוט לשחרורו של העם מעול זר.
שאלת השבת אם כן, מוצגת כאן כשאלה של חירות וגאולה אישית וציבורית (של העם כולו). השורה האחרונה בבית הראשון, מנוסחת בלשון של בקשה, שהוראתה הדקדוקית ציווי. בכך היא מתחברת לשני הבתים הבאים. נעבור על משמעותם:
- שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת. הציווי מופיע בלשון רבים והוא היחיד בשלושת הבתים שמובאים ביחידה זו, אשר מושאיו בני אדם.
- דְּרוֹשׁ נָוִי וְאוּלָמִי/ וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי. כלומר, פקוד את מקום מושבי ותן לי סימן שישועתי קרבה. אפשרות אחרת: נָוִי וְאוּלָמִי מרמזים לבית המקדש.
- נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי. תן לי תקווה. דימוי לטיפוח לקראת שגשוג והצלחה. משמעות המילה שׂוֹרֵק: גפן פוריה ומשובחת. במקורות ישראל היא מסמלת שגשוג ושפע. נטיעת השׂוֹרֵק יכולה להתפרש גם כרמז למושג "לטעת תקווה".
- שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי. הקשב לזעקת הצער העולה מעם ישראל.
- דְּרוֹךְ פּוּרָה בְּתוֹךְ בָּצְרָה/ וְגַם אֱדוֹם אֲשֶׁר גָּבְרָה. הפועל דְּרוֹך, מזכיר כיצד נהוג להכין את היין בגת. בנוסף, הוא מרמז על הבקשה "לדרוך" על אויביי ישראל, כלומר, על אֱדוֹם אֲשֶׁר גָּבְרָה. נראה כי בשונה מן המקובל במסורת ישראל, אֱדוֹם מהווה כאן, שם כללי לאויבי ישראל ולא בהכרח לנוצרים. הענק לנו את מידת היין (פּוּרָה), הנדרשת לקיום חיים יהודיים, במעבר ממרכז גולה אחד למשנהו.
- נְתוֹץ צָרַי בְּאַף וְעֶבְרָה. שבור את אויביי בחרון ובזעם.
- שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא. מילולית, זוהי בקשה שתישמע זעקתי. הפעלים שְׁמַע ו- אֶקְרָא, רומזים ל"קריאת שמע", קריאה הרת משמעות במקורות ישראל ובתולדותיו.